ארכיון הקטגוריה: מאמרים

פרשת חיי שרה

ארטיק שוקולד או מכונית מרצדס

 

(פכ”ג פ”א)
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה: ותמת שרה וגו’.

והשאלה ידועה, מדוע קוראים לפרשה הזו פרשת חיי שרה והלא היה צריך לקרוא לה פרשת מיתת שרה שהרי מיד בתחילת הפרשה מתה שרה? וכמו שאדם רואה ספר להבדיל שכתוב עליו פרשת חייו של פלוני והוא קונה אותו, וכשמגיע לביתו הוא רואה שבשתי שורות הראשונות כתוב על הפלוני כבר שהוא מת, וכל הספר מדבר על מישהו אחר ודאי שהוא יחזיר את הספר למוכר הספרים.

אלא כאן מלמדת אותנו התורה מה זה מושג של חיים שכל זמן שהאדם בעולם הזה הוא עוד לא נקרא חי ורק לאחר מיתתו הוא באמת מתחיל לחיות, כדאיתא במשנה באבות (פ”ד מכ”ט) הילודים למות והמתים לחיות, שהרי בעולם הזה כבר אמר שלמה המלך שהיה לו את כל טוב העולם הזה ואעפ”כ אמר “הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל” (מגילת קהלת פ”א פ”ב).

ממילא רק לאחר שהאדם יוצא מהעולם הזה לעולם הבא, ששם ההנאות הן לאין ספור כמו שאמרו במשנה באבות (אבות פ”ד י”ז): יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה והסבירו המפרשים שגם אם תיקח את כל ההנאות ביחד ותיתן את כולם לאדם אחד והוא יחיה לאורך זמן של כל העולם הזה, דהיינו שש אלף שנה, הוא לא יגיע לשעה אחת מה שאדם נהנה בעולם הבא. אלא שאנחנו גשמיים ולא מבינים איזה הנאות יכולות להיות שם: למה הדבר דומה? לתינוק בגיל ארבע שאומרים לו מה אתה רוצה ארטיק שוקולד או מכונית מרצדס שלך פרטי? וודאי שכל תינוק שאינו מבין מה זה מכונית מרצדס פרטית ומבין רק מה זה ארטיק שוקולד ירצה את הארטיק שוקולד כי שכלו מצומצם ואלו ההנאות שהוא מבין. וכך אנחנו לא מבינים איזה הנאות יש בעולם האמת אנו מבינים רק מה זה ארטיקים וגלידות וכסף וזהב.

   

היופי האמיתי

 

(פכ”ג פ”א)
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים.

פירש”י בת מאה שנה כבת עשרים, מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשים גם בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. לכאורה מה השבח הזה שבת עשרים היה לה יופי כבת שבע הרי נאמר (משלי ל”א ל’) “שקר החן הבל היופי אִשָׁה יראת השם היא תתהלל”? אלא רש”י בא ללמדנו שלמרות ששרה הייתה מהנשים הכי יפות בעולם היא לא התייחסה ליופייה שלה אלא רק דבקה בהקב”ה וזה כוונתו של רש”י בת עשרים כבת שבע ליופי כמו שילדה בגיל שבע לא מעניין אותה היופי שלה, אצל שרה היה אותו דבר גם בגיל עשרים שלא עניין אותה יופייה כי שקר החן והבל היופי אִשָׁה יראת השם היא תתהלל.

   

יסודות האדם

 

(פכ”ג פ”ב)
ותמת שרה בקרית ארבע וגו’.

ידוע שהאדם נברא מארבע יסודות: אש רוח מים עפר. יש מי שהאש אצלו הרבה ובשאר פחות, ויש כל מיני סוגים וכל יסוד יש לו עניין בפני עצמו. כגון אש זה כעס וגאווה, ורוח זה דיבורים, ומים זה תאוות, ועפר זה עצלות. וודאי שבכל יסוד יש גם מכל דבר טוב וגם דבר רע, ותפקידנו בעוה”ז לברר את הטוב מהרע דהיינו ביסוד האש יש טוב ורע. הטוב זה ויגבה ליבו בדרכי השם, ולדעת שאם אני אתאמץ אני יכול להגיע לדרגות גבוהות. ויש גם רע כגון גאווה רעה שעליה נאמר תועבת ה’ כל גבה לב. וכן במים יש תאוות טובות כגון ללמוד תורה ולהתפלל וכמו שאמר דוד המלך ע”ה (תהלים ל”ח י’): “ה’ נגדך כל תאוותי”. וגם יש תאוות רעות דהיינו תאוות לאכילה ושתייה ולכל התענוגים לשם הנאת הגוף. וכן רוח שזה דיבורים שכמו שהגמ’ אמרה מה תקנתו של מספר לה”ר אם ת”ח הוא יעסוק בתורה. שכיוון שהוא דיבר לה”ר מסתמא הוא קשור לרוח שזה דיבור לכן יעסוק בדיבור קדוש שזה תורה, וכן בעפר שזה עצלות יש טוב כגון שהאדם עצל מלעשות עבירות ועצל מלרדוף אחר תענוגות העולם וכסף וזהב, וכעין הפסוק ואברהם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב. דהיינו בעניין של מקנה וכסף וזהב אברהם אבינו ע”ה היה מאוד כבד ובקושי זז. והעצלות הרעה היא לא לקום בבוקר לתפילה במניין ולהתעצל בלימוד וללמוד ברפיון וכו”. ועפי”ז יובן הפסוק “ותמת שרה בקרית ארבע“. שהיא לקחה את ארבעת היסודות והפרידה אותם ולקחה רק את הטוב שבהם ואילו את הרע זרקה וזה בקרית ארבע (ע”פ אור החיים הקדוש).

(מספר ובחרת בחיים על פרשיות השבוע)

פרשת ויגש

”וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות ויאמר אליהם מרגלים אתם (מב, ז,)

א. הנהגת יוסף בהתנכרותו לאחיו

יש להתבונן הרבה בהנהגת ההתנכרות של יוסף לאחיו, דהוא לכאורה מאד תמוה, לשם מה עשה זאת יוסף?

הרי זה ברור שלנקמה חלילה לא נתכוון יוסף, שהרי אם לנקום מהם יכל להענישם תיכף ולא למשוך הדבר ולהטרידם בהלוך ושוב, ובפרט שסופו הוכיח על תחילתו שלא היתה לו כוונה לנקמה, שהרי בסוף כשנתוודע להם ניחמם ודיבר על ליבם, הושיבם בארץ גושן מיטב הארץ, ומעדות פסוקי התורה משמע שלא היה בלבו כלום עליהם על שמכרוהו, וכפי שאמר להם: ”ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על ליבם”, וכמובא עוד בחז”ל שלא נתייחד יוסף עם אביו כל אותם שנים שהיה יעקב במצרים, כדי שלא יבוא לשואלו על דבר מכירתו, ואם כן מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר?

ועוד מובא במדרש רבה על הפסוק: ”ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם”, אמר רבי יצחק ”לעיניהם אסרו, כיון שיצאו להם, היה מאכילו ומשקו ומרחיצו וסכו”. אם כן מוכח מכאן, ששום פעולה מפעולות יוסף הנראות כנקמה, לא היתה בהם שום נקמה חלילה אלא כלפי חוץ, ובכן מה היתה כוונתו בזה?

   

ב. כוונת יוסף היתה לשחזר בפניהם את מעשיהם במכירתו, על מנת שיבואו לחשבון הנפש

ונראה בהבנת ענין זה הוא, כי יוסף נתכוון להביאם לתשובה גמורה, ובפרט שמצידם לא עשו תשובה על כך, ונבאר בסייעתא דשמיא, היאך נהג בהם מידה כנגד מידה ממש בכל אשר נהגו הם.

ידע יוסף כי חטאם של אחיו כלפיו קשה הוא מאד, ומידת הדין עלולה לפגוע בהם בתכלית הקושי לשעתו ולדורות, כי עם כל טענותיהם עליו טעו טעות גדולה במכירתו, ובפרט שעונש האמור לפשע של בין אדם לחבירו גם אם יצא תועלת בסופו, וגם אם המכוון בצער חבירו מכוון הוא לשם שמים – נענש, וכדמצינו לגבי פנינה (פסיקתא רבתי מד, ז-ח) שנתכוונה לשם שמים ונענשה שעל כל בן שילדה חנה כנגדו קברה פנינה ב’ בנים, וכנאמר (שמואל-א’ ב, ה): ”עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה”, ולכך ראה והתבונן יוסף, מה ניתן לעשות כדי להמתיק מידת הדין מעל אחיו, ובפרט שעברו מאז מכירתו למעלה מ – 20 שנה, שלאחר זמן רב כ”כ כבר נשכח מהאדם לעשות חשבון נפש עם עצמו על מעשה שעבר עליו זמן רב כ”כ.

ונתבונן הכיצד ראה לגרום להביאם לתשובת המשקל ממש כנגד מה שציערוהו, והיאך כל הנהגתו עמהם היתה כדי לצייר להם את אותו ציור חטאם כדי שישובו עליו.

   

ג. ”ויתנכר אליהם ויאמר אליהם מרגלים אתם”, להזכירם על מעשיהם שהתנכרו לאחיהם בעוון שהאשימוהו למרגל עליהם, המעביר לאביהם הלשנה על מעשיהם

מיד כשראה יוסף את אחיו נאמר (מב, ז): ”וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם” – כנגד מה שהתנכרו אחיו אליו, ”וידבר אתם קשות, ויאמר אליהם מרגלים אתם” – האשימם בפשע מרגלים, כדי להביאם לאותה סיבה שגרמה להם לשנאותו, שהרי הוא העביר מעשיהם לאביו וכביכול היה כמרגל עליהם לראות מעשיהם ולהוציא דיבה ולהביאה לאביהם, וזו היתה הסיבה שגרמה להם לשנאותו, אם כן רצה שבאותה סיבה יצטערו שוב ויסבלו סבל גדול בהאשמה שיאשימם כמרגלים, ובצער גדול זה שציערם באשמה זו להחשיבם כמרגלים, יתנו לב להזכר בחטאם שהחשיבוהו ליוסף אחיהם כמרגל, כדי שיתנו לב לשוב, ויכופר להם על חטאם שחטאו נגדו בעבור ריגולו שריגל עליהם לאביו ושטמוהו על כך.

ובהכרח הוא לומר שלא נתכוון לצערם, שהרי אם נתכוון לצערם בהאשמת ריגול היה לו לשופטם כדין מרגלים למיתה, ולפחות לאוסרם ולענותם בחקירות וכדומה כמשפט הנאשם בריגול.

   

ד. לא שמע בהתחננם אליו להזכירם שלא שמעו לתחנוני אחיהם

וכן כשהתחננו אליו לאמר: ”לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל וגו’ ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות”, לא שעה לתחנוניהם כשם שלא שעו המה לתחנוניו.

   

ה. דרש מהם להביא את בנימין להעירם שנתגלגלה חובה על ידם ליטול את בנימין מאביהם, על כי חייבים המה בנטילת יוסף מאביהם, ומגלגלים חובה על ידי חייב

ובזה יובן עוד כשאמרו ”שנים עשר עבדיך אחים אנחנו וגו’ והנה הקטן את אבינו”, עונה להם יוסף: ”הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם, בזאת תבחנו חי פרעה את תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה, אם כנים אתם וגו’ ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו ויעשו כן”.

בכאן נתכוון יוסף להביאם למחשבה של חרטה, שהנה יתבוננו מה פתאום נתגלגלה עלינו זה עתה גזירה זו לבא לפני אבינו וליטול ממנו את בנימין אשר נפשו קשורה בנפשו, ואז מיד יבואו לחשבון, זהו בעוון שחטאנו מתחילה לגזול מאבינו את יוסף, והנה כנגד זה שחטאנו, נתגלגל עלינו עוון דומה זה ליטול גם את בנימין מאבינו כענין מגלגלים חובה על ידי חייב, ונתגלגלה חובה זו על ידינו אחר שהיינו כבר חייבים בענין הדומה לו מקודם, ובזה יתעוררו לפשפש במעשיהם, שהרי יכלה השגחה לסבב שלא יצטרכו לכל זה.

   

ו. האחים מבינים הרמז ואז פורש יוסף ובוכה

ואכן אז מיד הבינו את החשבון הזה שנעשה להם, וכנאמר מיד בפסוק שלאחריו: ”ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באת עלינו הצרה הזאת וגו’ וגם דמו הנה נדרש”, ולכאורה מהו ”על כן” מה סיבה יש כאן? אלא אמרו: ”על כן באת עלינו הצרה הזאת”, כי מיד קשרו בחשבון פשוט שגזירה זו ליטול את בנימין מאביהם ולצער את אביהם שוב נגזר עליהם בעבור שגזלו ממנו פעם את יוסף, לכך נענשו בצער זה לבוא שוב לאביהם ולבקש את בנימין, ואף שבכך יראו בצערו הגדול של אביהם ויקשה עליהם מאד.

והראיה לכך שכוונתו של יוסף היתה להביאם לחרטה, שהנה לאחר ששמע יוסף את שיחתם בחשבון נפשם שעושים המה, נאמר מיד: ”ויסב מעליהם ויבך”, ופירש”י: ”ויבך” – לפי ששמע שהיו מתחרטים”, ומאחר שזו היתה כוונתו שיתחרטו, וראה שאכן הבינו המכוון והתחרטו – בכה, כי נכמרו רחמיו עליהם אחר שראה שהתחרטו.

וכדי שיבואו לחשבון נפש עמוק יותר נטל לעיניהם את שמעון, וכמו שפירש”י לפי שהוא זה שאמר: ”השליכוהו לבור”, והוא זה שאמר ללוי: ”הנה בעל החלומות הלזה בא”, ולכך אסר את שמעון לעיניהם לחזק הענין שבאת עליהם צרה זו בגלל עוונם, והנה שמעון שהיה הגורם בעיקר לעוון זה נאסר לעיניהם.

מספר בים דרך מאמר א’

פרשת ויקהל

אל תבקשי כלום מהשכנים אני מעדיף לצום בשבת

 

(פל”ה פ”ג)
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.

כידוע הסבירו בזוהר הקדוש שזה נאמר על מי שלא שולט על הכעס שלו, ומבעיר את אש הגהינם שתבער בו. ולכן כולנו צריכים להתחזק ולא להבעיר אש בשבת שזה הכעס, וכמובן שכל השבוע אסור לכעוס אלא שבשבת זה הרבה יותר חמור שכשכועס האדם נשמתו בורחת ממנו ושורה במקומה צד אחר ההיפך מהקדושה, ובשבת יש לך עוד נשמה יתירה ואם זה מסתלק ממך זה כפול ומכופל.

והרמב”ן באיגרתו כותב תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת ובזה תינצל מן הכעס שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם, וכאשר תינצל מן הכעס תעלה על ליבך מדת הענווה שהיא מדה טובה מכל המידות טובות.

ומעשה בזמן הבעש”ט באדם שהיה כורך ספרים ושמו שבתאי ופרנסתו היתה בשפע גדול, אלא שלא לעולם חוסן והאיש נעשה קצת זקן וידיו החלו לרעוד והעבודה כמעט ופסקה לגמרי עד שלאט לאט ירד מנכסיו והחל למכור מחפצי הבית היקרים, והגיע למצב שפת לחם כבר לא בנמצא ואין גם מה למכור בבית. והנה הגיע יום ששי ובבית אין כלום, אמר הבעל לאשתו עלינו נאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ולכן אני מבקש ממך אל תבקשי כלום מהשכנים אני מעדיף לא לאכול כלום בשבת מאשר להיזקק לבשר ודם.

והאשה הסכימה כמובן, והבעל כבר פנה לבית הכנסת כמה שעות לפני זמן התפילה ואשתו החלה להתפלל ולבכות לבורא עולם ואמרה – רבונו של עולם, אם זה לא היה שבת לא איכפת לי אבל עכשיו השבת עומדת להיכנס איזה מין שבת זו בלי קידוש ונרות שבת וחלות ודגים אנא רבון העולמים אתה כל יכול תעזור לנו, ואחר שהתפללה החלה לחפש בבית אולי תמצא משהו ששוה שעדיין לא מכרו.

ובאמת הקב”ה ענה לתפילתה והיא מצאה חולצה ישנה שלהם שהכפתורים מזהב ומיד הלכה ומכרה את זה לצורף וקיבלה סכום כסף גדול מאוד וקנתה הכל מוכן הביתה. ובעלה התעכב קצת אחרי התפילה ואחר כך בא הביתה והנה הוא רואה מרחוק אור דולק בביתו וחשב שכנראה אשתו לא עמדה בנסיון וביקשה מאת השכנים צרכי שבת ונרות.

והצטער בלבו אבל אמר לא אצעק עליה ולא אצער אותה ונכנס הבית והריח את כל התבשילים וראה את המפה החדשה וחשב בליבו עדיין שכל זה מהשכנים, ואמר לאשתו שבת שלום בשפה רפה והחל באמירת שלום עליכם עד שהגיע לקידוש ורצה להתחיל לקדש, אבל כאן אשתו עצרה אותו ואמרה לו למה אתה לא שואל מאיפה כל זה אתה יודע שלא היה לנו כלום בביתנו? אני יודע שזה מהשכנים ולא רציתי לצער אותך שעברת על דברי ולכן לא שאלתי.

מי אמר לך שזה מהשכנים, מה פתאום, אתה זוכר את החולצה עם כפתורי הזהב מצאתי אותה ומכרתי את הכפתורים, וכל מה שאתה רואה לך הוא כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וכשמוע הבעל את אשתו שכלום לא מהשכנים שמח שמחה גדולה מאד ואמר לאשתו שימחת אותי מאד ואני רוצה לעשות איתך ריקוד מסביב לשולחן, וכן כל משך הסעודה כל פעם הבעל קם ועשה ריקוד עם אשתו מסביב לשולחן.

ובשולחנו של הבעש”ט בליל שבת ראו אותו כל התלמידים מדי פעם צוחק ושמח מאוד. ובמוצאי שבת קודש הבעש”ט נוסע עם עשרה מתלמידיו לביתו של שבתאי כורך הספרים ונכנסו פנימה ושאל הבעש”ט את שבתאי אמור נא לי איך נהגת אתמול בלילה, כבוד הרב פשוט אשתי שימחה אותי ועשינו ריקוד מסביב לשולחן, אם זה אסור לא ידעתי, אני מוכן לקבל עלי כל מה שיגיד הרב, אמר לו הרב תדע לך אתמול ששימחת את אשתך ורקדת עמה כל מלאכי השרת רקדו עמכם למעלה ובזכות זה ששימחת אותה אתם תזכו השנה לבן שיאיר את העולם וכן היה שנולד להם בן צדיק יסוד עולם.

(ובחרת בחיים – על פרשיות השבוע)