ארכיון פוסטים מאת: nq3qr

אודות nq3qr

סופר סת"ם, מגיה מוסמך ומלמד בתחום.

פרשת חיי שרה

ארטיק שוקולד או מכונית מרצדס

 

(פכ”ג פ”א)
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה: ותמת שרה וגו’.

והשאלה ידועה, מדוע קוראים לפרשה הזו פרשת חיי שרה והלא היה צריך לקרוא לה פרשת מיתת שרה שהרי מיד בתחילת הפרשה מתה שרה? וכמו שאדם רואה ספר להבדיל שכתוב עליו פרשת חייו של פלוני והוא קונה אותו, וכשמגיע לביתו הוא רואה שבשתי שורות הראשונות כתוב על הפלוני כבר שהוא מת, וכל הספר מדבר על מישהו אחר ודאי שהוא יחזיר את הספר למוכר הספרים.

אלא כאן מלמדת אותנו התורה מה זה מושג של חיים שכל זמן שהאדם בעולם הזה הוא עוד לא נקרא חי ורק לאחר מיתתו הוא באמת מתחיל לחיות, כדאיתא במשנה באבות (פ”ד מכ”ט) הילודים למות והמתים לחיות, שהרי בעולם הזה כבר אמר שלמה המלך שהיה לו את כל טוב העולם הזה ואעפ”כ אמר “הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל” (מגילת קהלת פ”א פ”ב).

ממילא רק לאחר שהאדם יוצא מהעולם הזה לעולם הבא, ששם ההנאות הן לאין ספור כמו שאמרו במשנה באבות (אבות פ”ד י”ז): יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה והסבירו המפרשים שגם אם תיקח את כל ההנאות ביחד ותיתן את כולם לאדם אחד והוא יחיה לאורך זמן של כל העולם הזה, דהיינו שש אלף שנה, הוא לא יגיע לשעה אחת מה שאדם נהנה בעולם הבא. אלא שאנחנו גשמיים ולא מבינים איזה הנאות יכולות להיות שם: למה הדבר דומה? לתינוק בגיל ארבע שאומרים לו מה אתה רוצה ארטיק שוקולד או מכונית מרצדס שלך פרטי? וודאי שכל תינוק שאינו מבין מה זה מכונית מרצדס פרטית ומבין רק מה זה ארטיק שוקולד ירצה את הארטיק שוקולד כי שכלו מצומצם ואלו ההנאות שהוא מבין. וכך אנחנו לא מבינים איזה הנאות יש בעולם האמת אנו מבינים רק מה זה ארטיקים וגלידות וכסף וזהב.

   

היופי האמיתי

 

(פכ”ג פ”א)
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים.

פירש”י בת מאה שנה כבת עשרים, מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשים גם בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. לכאורה מה השבח הזה שבת עשרים היה לה יופי כבת שבע הרי נאמר (משלי ל”א ל’) “שקר החן הבל היופי אִשָׁה יראת השם היא תתהלל”? אלא רש”י בא ללמדנו שלמרות ששרה הייתה מהנשים הכי יפות בעולם היא לא התייחסה ליופייה שלה אלא רק דבקה בהקב”ה וזה כוונתו של רש”י בת עשרים כבת שבע ליופי כמו שילדה בגיל שבע לא מעניין אותה היופי שלה, אצל שרה היה אותו דבר גם בגיל עשרים שלא עניין אותה יופייה כי שקר החן והבל היופי אִשָׁה יראת השם היא תתהלל.

   

יסודות האדם

 

(פכ”ג פ”ב)
ותמת שרה בקרית ארבע וגו’.

ידוע שהאדם נברא מארבע יסודות: אש רוח מים עפר. יש מי שהאש אצלו הרבה ובשאר פחות, ויש כל מיני סוגים וכל יסוד יש לו עניין בפני עצמו. כגון אש זה כעס וגאווה, ורוח זה דיבורים, ומים זה תאוות, ועפר זה עצלות. וודאי שבכל יסוד יש גם מכל דבר טוב וגם דבר רע, ותפקידנו בעוה”ז לברר את הטוב מהרע דהיינו ביסוד האש יש טוב ורע. הטוב זה ויגבה ליבו בדרכי השם, ולדעת שאם אני אתאמץ אני יכול להגיע לדרגות גבוהות. ויש גם רע כגון גאווה רעה שעליה נאמר תועבת ה’ כל גבה לב. וכן במים יש תאוות טובות כגון ללמוד תורה ולהתפלל וכמו שאמר דוד המלך ע”ה (תהלים ל”ח י’): “ה’ נגדך כל תאוותי”. וגם יש תאוות רעות דהיינו תאוות לאכילה ושתייה ולכל התענוגים לשם הנאת הגוף. וכן רוח שזה דיבורים שכמו שהגמ’ אמרה מה תקנתו של מספר לה”ר אם ת”ח הוא יעסוק בתורה. שכיוון שהוא דיבר לה”ר מסתמא הוא קשור לרוח שזה דיבור לכן יעסוק בדיבור קדוש שזה תורה, וכן בעפר שזה עצלות יש טוב כגון שהאדם עצל מלעשות עבירות ועצל מלרדוף אחר תענוגות העולם וכסף וזהב, וכעין הפסוק ואברהם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב. דהיינו בעניין של מקנה וכסף וזהב אברהם אבינו ע”ה היה מאוד כבד ובקושי זז. והעצלות הרעה היא לא לקום בבוקר לתפילה במניין ולהתעצל בלימוד וללמוד ברפיון וכו”. ועפי”ז יובן הפסוק “ותמת שרה בקרית ארבע“. שהיא לקחה את ארבעת היסודות והפרידה אותם ולקחה רק את הטוב שבהם ואילו את הרע זרקה וזה בקרית ארבע (ע”פ אור החיים הקדוש).

(מספר ובחרת בחיים על פרשיות השבוע)

פרשת ויגש

”וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות ויאמר אליהם מרגלים אתם (מב, ז,)

א. הנהגת יוסף בהתנכרותו לאחיו

יש להתבונן הרבה בהנהגת ההתנכרות של יוסף לאחיו, דהוא לכאורה מאד תמוה, לשם מה עשה זאת יוסף?

הרי זה ברור שלנקמה חלילה לא נתכוון יוסף, שהרי אם לנקום מהם יכל להענישם תיכף ולא למשוך הדבר ולהטרידם בהלוך ושוב, ובפרט שסופו הוכיח על תחילתו שלא היתה לו כוונה לנקמה, שהרי בסוף כשנתוודע להם ניחמם ודיבר על ליבם, הושיבם בארץ גושן מיטב הארץ, ומעדות פסוקי התורה משמע שלא היה בלבו כלום עליהם על שמכרוהו, וכפי שאמר להם: ”ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על ליבם”, וכמובא עוד בחז”ל שלא נתייחד יוסף עם אביו כל אותם שנים שהיה יעקב במצרים, כדי שלא יבוא לשואלו על דבר מכירתו, ואם כן מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר?

ועוד מובא במדרש רבה על הפסוק: ”ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם”, אמר רבי יצחק ”לעיניהם אסרו, כיון שיצאו להם, היה מאכילו ומשקו ומרחיצו וסכו”. אם כן מוכח מכאן, ששום פעולה מפעולות יוסף הנראות כנקמה, לא היתה בהם שום נקמה חלילה אלא כלפי חוץ, ובכן מה היתה כוונתו בזה?

   

ב. כוונת יוסף היתה לשחזר בפניהם את מעשיהם במכירתו, על מנת שיבואו לחשבון הנפש

ונראה בהבנת ענין זה הוא, כי יוסף נתכוון להביאם לתשובה גמורה, ובפרט שמצידם לא עשו תשובה על כך, ונבאר בסייעתא דשמיא, היאך נהג בהם מידה כנגד מידה ממש בכל אשר נהגו הם.

ידע יוסף כי חטאם של אחיו כלפיו קשה הוא מאד, ומידת הדין עלולה לפגוע בהם בתכלית הקושי לשעתו ולדורות, כי עם כל טענותיהם עליו טעו טעות גדולה במכירתו, ובפרט שעונש האמור לפשע של בין אדם לחבירו גם אם יצא תועלת בסופו, וגם אם המכוון בצער חבירו מכוון הוא לשם שמים – נענש, וכדמצינו לגבי פנינה (פסיקתא רבתי מד, ז-ח) שנתכוונה לשם שמים ונענשה שעל כל בן שילדה חנה כנגדו קברה פנינה ב’ בנים, וכנאמר (שמואל-א’ ב, ה): ”עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה”, ולכך ראה והתבונן יוסף, מה ניתן לעשות כדי להמתיק מידת הדין מעל אחיו, ובפרט שעברו מאז מכירתו למעלה מ – 20 שנה, שלאחר זמן רב כ”כ כבר נשכח מהאדם לעשות חשבון נפש עם עצמו על מעשה שעבר עליו זמן רב כ”כ.

ונתבונן הכיצד ראה לגרום להביאם לתשובת המשקל ממש כנגד מה שציערוהו, והיאך כל הנהגתו עמהם היתה כדי לצייר להם את אותו ציור חטאם כדי שישובו עליו.

   

ג. ”ויתנכר אליהם ויאמר אליהם מרגלים אתם”, להזכירם על מעשיהם שהתנכרו לאחיהם בעוון שהאשימוהו למרגל עליהם, המעביר לאביהם הלשנה על מעשיהם

מיד כשראה יוסף את אחיו נאמר (מב, ז): ”וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם” – כנגד מה שהתנכרו אחיו אליו, ”וידבר אתם קשות, ויאמר אליהם מרגלים אתם” – האשימם בפשע מרגלים, כדי להביאם לאותה סיבה שגרמה להם לשנאותו, שהרי הוא העביר מעשיהם לאביו וכביכול היה כמרגל עליהם לראות מעשיהם ולהוציא דיבה ולהביאה לאביהם, וזו היתה הסיבה שגרמה להם לשנאותו, אם כן רצה שבאותה סיבה יצטערו שוב ויסבלו סבל גדול בהאשמה שיאשימם כמרגלים, ובצער גדול זה שציערם באשמה זו להחשיבם כמרגלים, יתנו לב להזכר בחטאם שהחשיבוהו ליוסף אחיהם כמרגל, כדי שיתנו לב לשוב, ויכופר להם על חטאם שחטאו נגדו בעבור ריגולו שריגל עליהם לאביו ושטמוהו על כך.

ובהכרח הוא לומר שלא נתכוון לצערם, שהרי אם נתכוון לצערם בהאשמת ריגול היה לו לשופטם כדין מרגלים למיתה, ולפחות לאוסרם ולענותם בחקירות וכדומה כמשפט הנאשם בריגול.

   

ד. לא שמע בהתחננם אליו להזכירם שלא שמעו לתחנוני אחיהם

וכן כשהתחננו אליו לאמר: ”לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל וגו’ ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות”, לא שעה לתחנוניהם כשם שלא שעו המה לתחנוניו.

   

ה. דרש מהם להביא את בנימין להעירם שנתגלגלה חובה על ידם ליטול את בנימין מאביהם, על כי חייבים המה בנטילת יוסף מאביהם, ומגלגלים חובה על ידי חייב

ובזה יובן עוד כשאמרו ”שנים עשר עבדיך אחים אנחנו וגו’ והנה הקטן את אבינו”, עונה להם יוסף: ”הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם, בזאת תבחנו חי פרעה את תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה, אם כנים אתם וגו’ ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו ויעשו כן”.

בכאן נתכוון יוסף להביאם למחשבה של חרטה, שהנה יתבוננו מה פתאום נתגלגלה עלינו זה עתה גזירה זו לבא לפני אבינו וליטול ממנו את בנימין אשר נפשו קשורה בנפשו, ואז מיד יבואו לחשבון, זהו בעוון שחטאנו מתחילה לגזול מאבינו את יוסף, והנה כנגד זה שחטאנו, נתגלגל עלינו עוון דומה זה ליטול גם את בנימין מאבינו כענין מגלגלים חובה על ידי חייב, ונתגלגלה חובה זו על ידינו אחר שהיינו כבר חייבים בענין הדומה לו מקודם, ובזה יתעוררו לפשפש במעשיהם, שהרי יכלה השגחה לסבב שלא יצטרכו לכל זה.

   

ו. האחים מבינים הרמז ואז פורש יוסף ובוכה

ואכן אז מיד הבינו את החשבון הזה שנעשה להם, וכנאמר מיד בפסוק שלאחריו: ”ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באת עלינו הצרה הזאת וגו’ וגם דמו הנה נדרש”, ולכאורה מהו ”על כן” מה סיבה יש כאן? אלא אמרו: ”על כן באת עלינו הצרה הזאת”, כי מיד קשרו בחשבון פשוט שגזירה זו ליטול את בנימין מאביהם ולצער את אביהם שוב נגזר עליהם בעבור שגזלו ממנו פעם את יוסף, לכך נענשו בצער זה לבוא שוב לאביהם ולבקש את בנימין, ואף שבכך יראו בצערו הגדול של אביהם ויקשה עליהם מאד.

והראיה לכך שכוונתו של יוסף היתה להביאם לחרטה, שהנה לאחר ששמע יוסף את שיחתם בחשבון נפשם שעושים המה, נאמר מיד: ”ויסב מעליהם ויבך”, ופירש”י: ”ויבך” – לפי ששמע שהיו מתחרטים”, ומאחר שזו היתה כוונתו שיתחרטו, וראה שאכן הבינו המכוון והתחרטו – בכה, כי נכמרו רחמיו עליהם אחר שראה שהתחרטו.

וכדי שיבואו לחשבון נפש עמוק יותר נטל לעיניהם את שמעון, וכמו שפירש”י לפי שהוא זה שאמר: ”השליכוהו לבור”, והוא זה שאמר ללוי: ”הנה בעל החלומות הלזה בא”, ולכך אסר את שמעון לעיניהם לחזק הענין שבאת עליהם צרה זו בגלל עוונם, והנה שמעון שהיה הגורם בעיקר לעוון זה נאסר לעיניהם.

מספר בים דרך מאמר א’

פרשת במדבר

פרשת במדבר

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר: אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן: וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם:

על השאלה מדוע נאמר: “ואלה תולדות אהרון ומשה”, כאשר למעשה מוזכרים רק בני אהרון, כתב רש”י לבאר: “אינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה, לפי שלימדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו”. אך על זה יש לשאול: הרי משה רבינו לימד תורה את כל עם ישראל, א”כ מדוע רק על בני אהרון נאמר: “כאילו ילדו”? ועוד, מדוע נאמר: ביום דיבר ה’ את משה בהר סיני, שהיה זה ביום מתן תורה, ואז משה עדיין לא לימד תורה, אלא רק אחרי שירד מהר סיני שהיה זה לאחר ארבעים יום, ואם אז עדיין לא לימד, מדוע מאז נחשב “כאילו ילדו”?

וכן קשה, מדוע דווקא כאן מוזכר עניין מיתת נדב ואביהוא? ומדוע נאמר פעמיים “בני אהרון”?

המקור לדברי רש”י הוא הגמרא במסכת סנהדרין (דף יט:), שם נאמר: “אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר: “ואלה תולדת אהרן ומשה”, וכתיב: “ואלה שמות בני אהרן”, לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו”. אולם בגמרא שם (בדף צט:) נאמר: “אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר: “ואת הנפש אשר עשו בחרן”.

ויש להבין, מדוע ר’ יונתן אמר: “כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו“, ולמד זאת מהפרשה שלנו, ואילו ריש לקיש אמר: “כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו“, ולמד זאת מהפסוק בבראשית “ואת הנפש אשר עשו בחרן” (המדבר על אברהם ושרה שהיו מגיירים את הבריות ומכניסים אותם תחת כנפי השכינה)? ומה ההבדל בין ילדו ובין עשאו?

דבר ברור הוא, שלא יתכן לומר שהמלמד את בן חברו חשבון או מקצוע, נחשב כאילו ילדו, אפילו אם יוכל להתפרנס מכך כל ימי חייו. רק על לימוד התורה נאמר דבר זה, “כאילו ילדו”. והביאור בזה הוא שכל שאר החכמות אפילו אם הן חשובות, סוף סוף, הן בגדר של ידיעה בעלמא, והלומד לא משתנה במהותו ובפנימיותו כלל, אולם התורה הקדושה היא מציאות אחרת, התורה יוצרת “אדם חדש” ומשנה אותו ואת כל מציאותו מן הקצה אל הקצה.

את הפסוק “ואת הנפש אשר עשו בחרן”, אונקלוס תירגם: “וְיָת נַפְשָׁתָא דְּשַׁעֲבִּידוּ לְאוֹרַיְתָא בְחָרָן”, ונראה שאין הכוונה שאברהם אבינו לימד אותם תורה, משום שהתורה עדיין לא ניתנה, אלא אברהם אבינו שיעבד אותם לדרכי התורה, כלומר, הוא לימד אותם את האמונה בה’ יתברך וקיום שבע מצוות בני נח, שאלו יסודות הדת וזו התכלית ובזה מובדל האדם מן הבהמה, ונעשה אדם.

נראה לומר שלריש לקיש היה בזה ניסיון אישי, בגמרא מסופר: ר’ יוחנן רחץ בנהר הירדן, ריש לקיש שבאותה תקופה היה ראש הליסטים, ראה אותו מרחוק וחשב שהוא אשה, הוא קפץ מהגדה למרחק רב, עד היכן שר’ יוחנן היה. אמר לו ר’ יוחנן: “כמה יפה כוחך לסבול עול תורה!”, אמר לו ריש לקיש: “היופי שלך ראוי לנשים”. אמר לו ר’ יוחנן: “אם תחזור בתשובה שלמה, אתן לך את אחותי, שהיא יותר יפה ממני”. ריש לקיש קיבל על עצמו לחזור בתשובה וללמוד תורה. הוא רצה לחזור לקחת את בגדיו, אך לא יכול היה לקפוץ כבראשונה, כי מאחר שקיבל עליו עול תורה, תשש כוחו. ר’ יוחנן היה לומד איתו תורה וריש לקיש נעשה לאחד מגדולי הדור.

ממעשה זה רואים, שאף טרם שריש לקיש למד תורה, ע”י עצם קבלת עול התורה בלבד, כבר נהפך ריש לקיש להיות איש אחר לגמרי ממה שהיה, ובכך שר’ יוחנן שיעבד אותו לתורה, כבר היה נחשב “כאילו עשאו”, וזאת ידע ריש לקיש.

דבר זה של “שיעבוד לתורה” היה אף קודם מתן תורה, אך לאחר מתן תורה התחדש דבר נוסף, ש”כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו”, והכוונה בזה ללימוד התורה ממש כמו שמשה רבינו לימד את בני ישראל, וזה היה רק לאחר מתן תורה (אף שאבותינו הקדושים למדו תורה לפני שניתנה), כי רק אז לימוד התורה היה בגדר של חובה. על לימוד התורה נאמר במשנה: “אבדת אביו ואבדת רבו – של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא”. אם אביו שהביאו לעולם הזה נקרא מולידו, כל שכן שרבו שלימדו תורה ומביאו לחיי העולם הבא יקרא “כאילו מולידו”. זה היה השלב השני אצל ריש לקיש, כי בתחילה עשאו ר’ יוחנן מליסטים לבן אדם, ע”י קבלת עול תורה, ולאחר מכן ר’ יוחנן לימד אותו תורה ועשאו לגברא רבה וכאילו הולידו.

בזמן מתן תורה כאשר עם ישראל אמרו כאחד: “נעשה ונשמע”, כבר אז קיבלו על עצמם עול תורה, ונחשב למשה שכאילו עשאם, אולם כאשר קיבלו את התורה הקדושה, אז נוצרה המציאות של לימוד התורה בגדר של חיוב, שזה במדרגה הרבה יותר גבוהה ונחשב המלמד “כאילו ילדו” לתלמיד. א”כ מה שכתוב כאן: “אלה תולדות אהרון ומשה“, מתי נהיה לתולדות אהרון ומשה? “ביום דיבר ה’ אל משה בהר סיני“, כשנהיה מושג של “תורה” ממש, אז היתה יכולה להתהוות מציאות של כל המלמדו תורה כאילו ילדו.

לימוד זה של “כאילו ילדו”, נאמר דווקא על בני אהרון, כי אצלם יש חידוש מיוחד. במשנה שם נאמר: “אבדת אביו ואבדת רבו – של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם – של אביו קודמת”. וכן הדין אם: “היה אביו ורבו בבית השבי – פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ואם אביו חכם – פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו”. וכן נפסק ב’שולחן ערוך’, וכתב הרמ”א שאם אביו חכם הוא קודם אף אם אינו שקול בחכמה כרבו. אולם כל זה הוא דווקא אם אביו אינו תלמידו של אותו רב, כי א”כ אזי שניהם חייבים בכבוד אותו רב ואז אין דין להקדים את אביו, אף אם הוא חכם.

בני אהרון, היו חייבים בכבוד אביהם, שגם היה מולידם וגם לימד אותם תורה, אף שלא היה רבם המובהק, וכמו שנאמר בגמרא: “תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן וכו’… נסתלק משה, ושנה להן אהרן פירקן. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן”.

נמצא, שאע”פ שהיה עיקר לימודם של בני אהרון מפי משה, מ”מ, גם אהרון היה רבם, אע”פ שלא היה רבם המובהק.

על שאר העם שלא למדו תורה מאביהם, אין צורך לומר שמשה שלימדם תורה “כאילו ילדם”, החידוש הגדול הוא דווקא בבני אהרון, שהיה מקום לומר שמכיוון שהם לומדים תורה גם מאהרון אביהם, לא יחשב כאילו משה ילדם. לכן התורה היתה צריכה לומר, שגם אצלם נאמר כאילו משה ילדם, כי משה רבינו לימד תורה גם את אהרון אביהם והיה לו לרבו המובהק, וגם הם וגם אהרון אביהם חייבים בכבודו, ולכן משה כאילו ילדם.

לגבי מיתת נדב ואביהו, נאמר בתורה: “וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא”, ודרשו חז”ל: “אין השמדה, אלא כילוי בנים, כדאמר: “ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת”, כיון שהתפלל משה מתו שנים ונשתיירו שנים”. וכן פירש שם רש”י: “הועילה תפילתו לכפר מחצה ומתו שנים ונשתיירו שנים”. מכאן משמע שנדב ואביהוא מתו בגלל חטאו של אהרון אביהם.

אולם בגמרא נאמר: “תניא ר’ אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן, עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש? “ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח”, אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט”. מכאן משמע שבני אהרון מתו בגלל עוונם. וצריך להבין את הסתירה, האם מתו בגלל עוונם או בגלל עוון אביהם? ולמה התוספת בגמרא משה רבן, וכי לא ידענו שמשה רבינו היה גם רבם של בני אהרון?

בספר ‘ברית שלום’ כתב ליישב, שבני אהרון היו צריכים למות בגלל שנגזר על אהרון אביהם כילוי בנים, אבל כיון שמשה רבינו לימד אותם תורה, ומעלה עליו הכתוב כאילו ילדם, א”כ, עתה הם אינם נחשבים לבניו של אהרון בלבד, אלא “תולדות אהרון ומשה“. וא”כ היה ראוי שהגזרה כולה תתבטל, כי על משה לא נגזר כילוי בנים. אולם הם הורו הלכה בפני משה רבן, ולא נהגו בו כבוד כמו שתלמיד צריך לנהוג ברבו, ובכך גילו דעתם שאין הוא רבם, וא”כ כעת הם בניו של אהרון בלבד, ולכן מתו, כי על אהרון נגזר כילוי בנים. לכן התורה הדגישה ואמרה “בני אהרון“, לרמז שכל גזירת מיתתם היתה בכך שהם היו בניו של אהרון, ולא החזיקו את עצמם גם כבניו של משה, ולכן גם הדגש בגמרא, “שהורו הלכה בפני משה רבן“.

(באר יעקב על התורה)