פרשת ויגש

”וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות ויאמר אליהם מרגלים אתם (מב, ז,)

א. הנהגת יוסף בהתנכרותו לאחיו

יש להתבונן הרבה בהנהגת ההתנכרות של יוסף לאחיו, דהוא לכאורה מאד תמוה, לשם מה עשה זאת יוסף?

הרי זה ברור שלנקמה חלילה לא נתכוון יוסף, שהרי אם לנקום מהם יכל להענישם תיכף ולא למשוך הדבר ולהטרידם בהלוך ושוב, ובפרט שסופו הוכיח על תחילתו שלא היתה לו כוונה לנקמה, שהרי בסוף כשנתוודע להם ניחמם ודיבר על ליבם, הושיבם בארץ גושן מיטב הארץ, ומעדות פסוקי התורה משמע שלא היה בלבו כלום עליהם על שמכרוהו, וכפי שאמר להם: ”ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על ליבם”, וכמובא עוד בחז”ל שלא נתייחד יוסף עם אביו כל אותם שנים שהיה יעקב במצרים, כדי שלא יבוא לשואלו על דבר מכירתו, ואם כן מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר?

ועוד מובא במדרש רבה על הפסוק: ”ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם”, אמר רבי יצחק ”לעיניהם אסרו, כיון שיצאו להם, היה מאכילו ומשקו ומרחיצו וסכו”. אם כן מוכח מכאן, ששום פעולה מפעולות יוסף הנראות כנקמה, לא היתה בהם שום נקמה חלילה אלא כלפי חוץ, ובכן מה היתה כוונתו בזה?

   

ב. כוונת יוסף היתה לשחזר בפניהם את מעשיהם במכירתו, על מנת שיבואו לחשבון הנפש

ונראה בהבנת ענין זה הוא, כי יוסף נתכוון להביאם לתשובה גמורה, ובפרט שמצידם לא עשו תשובה על כך, ונבאר בסייעתא דשמיא, היאך נהג בהם מידה כנגד מידה ממש בכל אשר נהגו הם.

ידע יוסף כי חטאם של אחיו כלפיו קשה הוא מאד, ומידת הדין עלולה לפגוע בהם בתכלית הקושי לשעתו ולדורות, כי עם כל טענותיהם עליו טעו טעות גדולה במכירתו, ובפרט שעונש האמור לפשע של בין אדם לחבירו גם אם יצא תועלת בסופו, וגם אם המכוון בצער חבירו מכוון הוא לשם שמים – נענש, וכדמצינו לגבי פנינה (פסיקתא רבתי מד, ז-ח) שנתכוונה לשם שמים ונענשה שעל כל בן שילדה חנה כנגדו קברה פנינה ב’ בנים, וכנאמר (שמואל-א’ ב, ה): ”עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה”, ולכך ראה והתבונן יוסף, מה ניתן לעשות כדי להמתיק מידת הדין מעל אחיו, ובפרט שעברו מאז מכירתו למעלה מ – 20 שנה, שלאחר זמן רב כ”כ כבר נשכח מהאדם לעשות חשבון נפש עם עצמו על מעשה שעבר עליו זמן רב כ”כ.

ונתבונן הכיצד ראה לגרום להביאם לתשובת המשקל ממש כנגד מה שציערוהו, והיאך כל הנהגתו עמהם היתה כדי לצייר להם את אותו ציור חטאם כדי שישובו עליו.

   

ג. ”ויתנכר אליהם ויאמר אליהם מרגלים אתם”, להזכירם על מעשיהם שהתנכרו לאחיהם בעוון שהאשימוהו למרגל עליהם, המעביר לאביהם הלשנה על מעשיהם

מיד כשראה יוסף את אחיו נאמר (מב, ז): ”וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם” – כנגד מה שהתנכרו אחיו אליו, ”וידבר אתם קשות, ויאמר אליהם מרגלים אתם” – האשימם בפשע מרגלים, כדי להביאם לאותה סיבה שגרמה להם לשנאותו, שהרי הוא העביר מעשיהם לאביו וכביכול היה כמרגל עליהם לראות מעשיהם ולהוציא דיבה ולהביאה לאביהם, וזו היתה הסיבה שגרמה להם לשנאותו, אם כן רצה שבאותה סיבה יצטערו שוב ויסבלו סבל גדול בהאשמה שיאשימם כמרגלים, ובצער גדול זה שציערם באשמה זו להחשיבם כמרגלים, יתנו לב להזכר בחטאם שהחשיבוהו ליוסף אחיהם כמרגל, כדי שיתנו לב לשוב, ויכופר להם על חטאם שחטאו נגדו בעבור ריגולו שריגל עליהם לאביו ושטמוהו על כך.

ובהכרח הוא לומר שלא נתכוון לצערם, שהרי אם נתכוון לצערם בהאשמת ריגול היה לו לשופטם כדין מרגלים למיתה, ולפחות לאוסרם ולענותם בחקירות וכדומה כמשפט הנאשם בריגול.

   

ד. לא שמע בהתחננם אליו להזכירם שלא שמעו לתחנוני אחיהם

וכן כשהתחננו אליו לאמר: ”לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל וגו’ ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות”, לא שעה לתחנוניהם כשם שלא שעו המה לתחנוניו.

   

ה. דרש מהם להביא את בנימין להעירם שנתגלגלה חובה על ידם ליטול את בנימין מאביהם, על כי חייבים המה בנטילת יוסף מאביהם, ומגלגלים חובה על ידי חייב

ובזה יובן עוד כשאמרו ”שנים עשר עבדיך אחים אנחנו וגו’ והנה הקטן את אבינו”, עונה להם יוסף: ”הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם, בזאת תבחנו חי פרעה את תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה, אם כנים אתם וגו’ ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו ויעשו כן”.

בכאן נתכוון יוסף להביאם למחשבה של חרטה, שהנה יתבוננו מה פתאום נתגלגלה עלינו זה עתה גזירה זו לבא לפני אבינו וליטול ממנו את בנימין אשר נפשו קשורה בנפשו, ואז מיד יבואו לחשבון, זהו בעוון שחטאנו מתחילה לגזול מאבינו את יוסף, והנה כנגד זה שחטאנו, נתגלגל עלינו עוון דומה זה ליטול גם את בנימין מאבינו כענין מגלגלים חובה על ידי חייב, ונתגלגלה חובה זו על ידינו אחר שהיינו כבר חייבים בענין הדומה לו מקודם, ובזה יתעוררו לפשפש במעשיהם, שהרי יכלה השגחה לסבב שלא יצטרכו לכל זה.

   

ו. האחים מבינים הרמז ואז פורש יוסף ובוכה

ואכן אז מיד הבינו את החשבון הזה שנעשה להם, וכנאמר מיד בפסוק שלאחריו: ”ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באת עלינו הצרה הזאת וגו’ וגם דמו הנה נדרש”, ולכאורה מהו ”על כן” מה סיבה יש כאן? אלא אמרו: ”על כן באת עלינו הצרה הזאת”, כי מיד קשרו בחשבון פשוט שגזירה זו ליטול את בנימין מאביהם ולצער את אביהם שוב נגזר עליהם בעבור שגזלו ממנו פעם את יוסף, לכך נענשו בצער זה לבוא שוב לאביהם ולבקש את בנימין, ואף שבכך יראו בצערו הגדול של אביהם ויקשה עליהם מאד.

והראיה לכך שכוונתו של יוסף היתה להביאם לחרטה, שהנה לאחר ששמע יוסף את שיחתם בחשבון נפשם שעושים המה, נאמר מיד: ”ויסב מעליהם ויבך”, ופירש”י: ”ויבך” – לפי ששמע שהיו מתחרטים”, ומאחר שזו היתה כוונתו שיתחרטו, וראה שאכן הבינו המכוון והתחרטו – בכה, כי נכמרו רחמיו עליהם אחר שראה שהתחרטו.

וכדי שיבואו לחשבון נפש עמוק יותר נטל לעיניהם את שמעון, וכמו שפירש”י לפי שהוא זה שאמר: ”השליכוהו לבור”, והוא זה שאמר ללוי: ”הנה בעל החלומות הלזה בא”, ולכך אסר את שמעון לעיניהם לחזק הענין שבאת עליהם צרה זו בגלל עוונם, והנה שמעון שהיה הגורם בעיקר לעוון זה נאסר לעיניהם.

מספר בים דרך מאמר א’