פרשת במדבר

פרשת במדבר

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר: אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן: וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם:

על השאלה מדוע נאמר: “ואלה תולדות אהרון ומשה”, כאשר למעשה מוזכרים רק בני אהרון, כתב רש”י לבאר: “אינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה, לפי שלימדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו”. אך על זה יש לשאול: הרי משה רבינו לימד תורה את כל עם ישראל, א”כ מדוע רק על בני אהרון נאמר: “כאילו ילדו”? ועוד, מדוע נאמר: ביום דיבר ה’ את משה בהר סיני, שהיה זה ביום מתן תורה, ואז משה עדיין לא לימד תורה, אלא רק אחרי שירד מהר סיני שהיה זה לאחר ארבעים יום, ואם אז עדיין לא לימד, מדוע מאז נחשב “כאילו ילדו”?

וכן קשה, מדוע דווקא כאן מוזכר עניין מיתת נדב ואביהוא? ומדוע נאמר פעמיים “בני אהרון”?

המקור לדברי רש”י הוא הגמרא במסכת סנהדרין (דף יט:), שם נאמר: “אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר: “ואלה תולדת אהרן ומשה”, וכתיב: “ואלה שמות בני אהרן”, לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו”. אולם בגמרא שם (בדף צט:) נאמר: “אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר: “ואת הנפש אשר עשו בחרן”.

ויש להבין, מדוע ר’ יונתן אמר: “כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו“, ולמד זאת מהפרשה שלנו, ואילו ריש לקיש אמר: “כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו“, ולמד זאת מהפסוק בבראשית “ואת הנפש אשר עשו בחרן” (המדבר על אברהם ושרה שהיו מגיירים את הבריות ומכניסים אותם תחת כנפי השכינה)? ומה ההבדל בין ילדו ובין עשאו?

דבר ברור הוא, שלא יתכן לומר שהמלמד את בן חברו חשבון או מקצוע, נחשב כאילו ילדו, אפילו אם יוכל להתפרנס מכך כל ימי חייו. רק על לימוד התורה נאמר דבר זה, “כאילו ילדו”. והביאור בזה הוא שכל שאר החכמות אפילו אם הן חשובות, סוף סוף, הן בגדר של ידיעה בעלמא, והלומד לא משתנה במהותו ובפנימיותו כלל, אולם התורה הקדושה היא מציאות אחרת, התורה יוצרת “אדם חדש” ומשנה אותו ואת כל מציאותו מן הקצה אל הקצה.

את הפסוק “ואת הנפש אשר עשו בחרן”, אונקלוס תירגם: “וְיָת נַפְשָׁתָא דְּשַׁעֲבִּידוּ לְאוֹרַיְתָא בְחָרָן”, ונראה שאין הכוונה שאברהם אבינו לימד אותם תורה, משום שהתורה עדיין לא ניתנה, אלא אברהם אבינו שיעבד אותם לדרכי התורה, כלומר, הוא לימד אותם את האמונה בה’ יתברך וקיום שבע מצוות בני נח, שאלו יסודות הדת וזו התכלית ובזה מובדל האדם מן הבהמה, ונעשה אדם.

נראה לומר שלריש לקיש היה בזה ניסיון אישי, בגמרא מסופר: ר’ יוחנן רחץ בנהר הירדן, ריש לקיש שבאותה תקופה היה ראש הליסטים, ראה אותו מרחוק וחשב שהוא אשה, הוא קפץ מהגדה למרחק רב, עד היכן שר’ יוחנן היה. אמר לו ר’ יוחנן: “כמה יפה כוחך לסבול עול תורה!”, אמר לו ריש לקיש: “היופי שלך ראוי לנשים”. אמר לו ר’ יוחנן: “אם תחזור בתשובה שלמה, אתן לך את אחותי, שהיא יותר יפה ממני”. ריש לקיש קיבל על עצמו לחזור בתשובה וללמוד תורה. הוא רצה לחזור לקחת את בגדיו, אך לא יכול היה לקפוץ כבראשונה, כי מאחר שקיבל עליו עול תורה, תשש כוחו. ר’ יוחנן היה לומד איתו תורה וריש לקיש נעשה לאחד מגדולי הדור.

ממעשה זה רואים, שאף טרם שריש לקיש למד תורה, ע”י עצם קבלת עול התורה בלבד, כבר נהפך ריש לקיש להיות איש אחר לגמרי ממה שהיה, ובכך שר’ יוחנן שיעבד אותו לתורה, כבר היה נחשב “כאילו עשאו”, וזאת ידע ריש לקיש.

דבר זה של “שיעבוד לתורה” היה אף קודם מתן תורה, אך לאחר מתן תורה התחדש דבר נוסף, ש”כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו”, והכוונה בזה ללימוד התורה ממש כמו שמשה רבינו לימד את בני ישראל, וזה היה רק לאחר מתן תורה (אף שאבותינו הקדושים למדו תורה לפני שניתנה), כי רק אז לימוד התורה היה בגדר של חובה. על לימוד התורה נאמר במשנה: “אבדת אביו ואבדת רבו – של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא”. אם אביו שהביאו לעולם הזה נקרא מולידו, כל שכן שרבו שלימדו תורה ומביאו לחיי העולם הבא יקרא “כאילו מולידו”. זה היה השלב השני אצל ריש לקיש, כי בתחילה עשאו ר’ יוחנן מליסטים לבן אדם, ע”י קבלת עול תורה, ולאחר מכן ר’ יוחנן לימד אותו תורה ועשאו לגברא רבה וכאילו הולידו.

בזמן מתן תורה כאשר עם ישראל אמרו כאחד: “נעשה ונשמע”, כבר אז קיבלו על עצמם עול תורה, ונחשב למשה שכאילו עשאם, אולם כאשר קיבלו את התורה הקדושה, אז נוצרה המציאות של לימוד התורה בגדר של חיוב, שזה במדרגה הרבה יותר גבוהה ונחשב המלמד “כאילו ילדו” לתלמיד. א”כ מה שכתוב כאן: “אלה תולדות אהרון ומשה“, מתי נהיה לתולדות אהרון ומשה? “ביום דיבר ה’ אל משה בהר סיני“, כשנהיה מושג של “תורה” ממש, אז היתה יכולה להתהוות מציאות של כל המלמדו תורה כאילו ילדו.

לימוד זה של “כאילו ילדו”, נאמר דווקא על בני אהרון, כי אצלם יש חידוש מיוחד. במשנה שם נאמר: “אבדת אביו ואבדת רבו – של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם – של אביו קודמת”. וכן הדין אם: “היה אביו ורבו בבית השבי – פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ואם אביו חכם – פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו”. וכן נפסק ב’שולחן ערוך’, וכתב הרמ”א שאם אביו חכם הוא קודם אף אם אינו שקול בחכמה כרבו. אולם כל זה הוא דווקא אם אביו אינו תלמידו של אותו רב, כי א”כ אזי שניהם חייבים בכבוד אותו רב ואז אין דין להקדים את אביו, אף אם הוא חכם.

בני אהרון, היו חייבים בכבוד אביהם, שגם היה מולידם וגם לימד אותם תורה, אף שלא היה רבם המובהק, וכמו שנאמר בגמרא: “תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן וכו’… נסתלק משה, ושנה להן אהרן פירקן. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן”.

נמצא, שאע”פ שהיה עיקר לימודם של בני אהרון מפי משה, מ”מ, גם אהרון היה רבם, אע”פ שלא היה רבם המובהק.

על שאר העם שלא למדו תורה מאביהם, אין צורך לומר שמשה שלימדם תורה “כאילו ילדם”, החידוש הגדול הוא דווקא בבני אהרון, שהיה מקום לומר שמכיוון שהם לומדים תורה גם מאהרון אביהם, לא יחשב כאילו משה ילדם. לכן התורה היתה צריכה לומר, שגם אצלם נאמר כאילו משה ילדם, כי משה רבינו לימד תורה גם את אהרון אביהם והיה לו לרבו המובהק, וגם הם וגם אהרון אביהם חייבים בכבודו, ולכן משה כאילו ילדם.

לגבי מיתת נדב ואביהו, נאמר בתורה: “וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא”, ודרשו חז”ל: “אין השמדה, אלא כילוי בנים, כדאמר: “ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת”, כיון שהתפלל משה מתו שנים ונשתיירו שנים”. וכן פירש שם רש”י: “הועילה תפילתו לכפר מחצה ומתו שנים ונשתיירו שנים”. מכאן משמע שנדב ואביהוא מתו בגלל חטאו של אהרון אביהם.

אולם בגמרא נאמר: “תניא ר’ אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן, עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש? “ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח”, אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט”. מכאן משמע שבני אהרון מתו בגלל עוונם. וצריך להבין את הסתירה, האם מתו בגלל עוונם או בגלל עוון אביהם? ולמה התוספת בגמרא משה רבן, וכי לא ידענו שמשה רבינו היה גם רבם של בני אהרון?

בספר ‘ברית שלום’ כתב ליישב, שבני אהרון היו צריכים למות בגלל שנגזר על אהרון אביהם כילוי בנים, אבל כיון שמשה רבינו לימד אותם תורה, ומעלה עליו הכתוב כאילו ילדם, א”כ, עתה הם אינם נחשבים לבניו של אהרון בלבד, אלא “תולדות אהרון ומשה“. וא”כ היה ראוי שהגזרה כולה תתבטל, כי על משה לא נגזר כילוי בנים. אולם הם הורו הלכה בפני משה רבן, ולא נהגו בו כבוד כמו שתלמיד צריך לנהוג ברבו, ובכך גילו דעתם שאין הוא רבם, וא”כ כעת הם בניו של אהרון בלבד, ולכן מתו, כי על אהרון נגזר כילוי בנים. לכן התורה הדגישה ואמרה “בני אהרון“, לרמז שכל גזירת מיתתם היתה בכך שהם היו בניו של אהרון, ולא החזיקו את עצמם גם כבניו של משה, ולכן גם הדגש בגמרא, “שהורו הלכה בפני משה רבן“.

(באר יעקב על התורה)