פרשת כי תשא

פרשת כי תשא – מאמר: לקחי מעידת העגל

א. עוון העגל

בפרשה זו קוראים אנו על מעידתם הנוראה של עם ישראל בעוון העגל – עוון עבודה זרה החמור שבחמורות, עד שגרם שיבור הלוחות, כאומר אין עם ישראל ראוי לתורה, וראויים הם לטרוף בפניהם את קדושת הלוחות. והתמיהה מפורסמת, מדוע והיאך הגיעו עם ישראל לירידה שכזו ממצב המרומם ביותר שהיו אז לאחר הגילוי פנים וההארה מהבורא אליהם?

ומאידך יש להבין פליאה נוספת, לא מצינו בכל התורה תיאור קרבת ה’ לעמו ולמשה עבדו, כמבואר כאן בפרשתנו בסמוך ובמקביל לעוון העגל.

ונבאר:

ב. הארת פנים בגילוי מופלא דוקא לאחר חטא העגל

משה רבנו לאחר עוון העגל, מחלה פני ה’ להסיר החרון אף מעמו, ומתבשר הוא: ”וינחם ה’ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו”. וזאת עוד טרם ירד משה לראות את עוון העגל בעם ישראל ולשבר הלוחות לעיניהם, אלא עוד בהיותו בהר, וכבר שם ביצע את הצלחת הסליחה.

ומיד מתבשר משה בבשורת הכנסת עם ישראל לארץ ישראל, וכנאמר (לג, א): ”לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה, ושלחתי מלאך לפניך וגרשתי את הכנעני” וגו’.

ובאותו מעמד מתחטא משה לפני הקדוש ברוך הוא כאילו והיתה אז שעת רצון הגדולה ביותר(לג, יג): ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך.

ועוד תובע הוא שאינו חפץ במלאך שילך לפני ישראל, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו, ומשיבו הקדוש ברוך הוא: ”פני ילכו והניחותי לך”, ופירש רש”י, כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך אלא אני בעצמי אלך.

ועוד מבקש משה: ”ונפלינו אני ועמך”, ובמה? ”הלא בלכתך עמנו”, ופירש רש”י, והוא גמרא (בברכות ז’ ע”א) ביקש משה שתשרה שכינה על ישראל וניתן לו, ועוד ביקש שלא תשרה על אומות העולם וניתן לו, והוא הנאמר אחר כך: ”גם את הדבר הזה אשר בקשת אעשה כי מצאת חן בעיני”.

וממשיך משה לאחר עוון העגל הנורא ובסמוך לחרון אף הנורא, להתרפס לפני ה’ ולבקש: ”הראני נא את כבודך”. ופירש רש”י: ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים, והוסיף לשאול להראות לו מראות כבודו. והתמיהה כאמור, מנין נזדמנה לו אז עת רצון כשהמדובר בסמוך לעגל?

ואז גילה לו הקדוש ברוך הוא סוד י”ג מידות של רחמים שבהם כובשים את הדין ואינם חוזרות ריקם. וכמו כן מתבקש הוא מיד לפסול שני לוחות אבנים כראשונים, כאילו ולא היה דבר מאותו חטא שבשבילו שיבר את הלוחות.

ואז ממשיך משה לבקש: ”ילך נא אד-ני בקרבנו”, ועונה לו השם יתברך: ”הנה אנכי כרת ברית”, על מה? ”נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים, וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה’ כי נורא הוא אשר אני עושה עמך”, ופירש רש”י, כאן הבטיחם בכריתת ברית על שישרה שכינתו בתוכם דווקא ולא על אומות העולם, שזו תכלית ההטבה יותר מכל ההטבות כולם, כי ממנו מקור הברכה לכל.

ויש להתבונן, הלא דבר הוא לראות את הגילוי פנים הגדול ביותר מה’ לעמו ולמשה עבדו, בסמוך לחרון אף הגדול ביותר, מה שהיה ראוי לכאורה להיות בזמן אחר שיש בו סיבה לעת רצון.

ואין לומר דהגילוי פנים היה רק לגבי משה לפי שלא חטא בעגל, שהרי מסיבת העגל היה מקום שלא להאיר פנים אף למשה, וכמובא בגמ’ (ברכות לב ע”א) על הפסוק: ”לך רד כי שיחת עמך”, אמר רבי אלעזר: מאי ”לך רד”? אמר הקב”ה למשה: לך רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשיו שישראל חטאו – אתה למה לי? וברש”י מובא: מלמד שבאותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה.

אם כן חוזרת התמיהה למקומה, שלא מצינו בכל התורה שעת רצון והתרפסות כבשעת עוון העגל.

ג. גדולה תשובה שמקרבת את הרחוקים

אם כן הרי לנו שכח התשובה להשיב את הרצון והחפץ בחוטא כאילו לא חטא. ובאמת בתורה לא נזכר מפורש שעשו תשובה, ורק ברמב”ן מובא על פסוק: ”ויתנצלו בני ישראל את עדיים”, ופירש: ”כלי זין שחגר להם בשעת מתן תורה להנצל מכל פגע ומלאך-המוות, וקיבלו ישראל על עצמם את המיתה מרצונם בהורידם עתה עדים זה מחמת חטא העגל, וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם”.

ואפשר דמכאן הוציא הרמב”ם בהלכות תשובה את מה שכתב:

התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד, אמש היה זה מובדל מה’ אלוקי ישראל וכו’ צועק ואינו נענה עושה מצוות וטורפין אותן בפניו וכו’, והיום הוא מדובק בשכינה, שנאמר: ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולם היום. צועק ונענה מיד וכו’, עושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה וכו’, ולא עוד אלא שמתאווין להם, שנאמר: וערבה לה’ וכו’.

זקיפה מעוון ובפרט כשהוא באופן של ירידה תלולה וחדה – לקום ולהתחדש בתשובה שלמה, ראויים הם עושיה לנשיאות ומציאת חן מאת ה’ בדרגה הנעלית ביותר, ועוד יתבאר להלן.
ד. מעידת ישראל בעגל ודוד בבת שבע – להורות כחה של תשובה לרבים וליחיד

ונראה שבעצם תמיהתנו הראשונה הכיצד מעדו ישראל בעוון העגל, זוהי הרגשת הגמרא בע”ז דף ד’ ע”ב: אמר רבי יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ופירש רש”י: כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו, ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהם, אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא לא אשוב – שלא יקבלני [הבורא בתשובה], אומרים צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה.

ועוד שם בגמרא: והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראויין לאותו מעשה, לא דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב: ”ולבי חלל בקרבי”, ולא ישראל ראויין לאותו מעשה דכתיב: ”מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים”, ופירש רש”י: בסיני נאמר, אלמא גבורים ואמיצי לבב ביראתם היו. ועוד שם בגמרא בהמשך דברי רשב”י: ואלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו ציבור אומרים להם לכו אצל ציבור. ועיין שם בהמשך הגמרא: רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב ”נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על” – נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה.

ולכאורה מדרש חז”ל הוא מדרש פליאה. מגלים לנו חז”ל שבעצם לא היה מגיע לדוד המלך, עליו השלום, להכשל בחטא. ובאמת פשוט הוא: מי לנו צדיק וחסיד, בעל רוח הקודש, כדוד המלך, עליו השלום? ואיך לא ישמרוהו משמים מחטא אחר שהוא כל כך משתדל לירא את ה’ ולעבדו בלבב שלם? והלא הבא ליטהר מסייעין אותו, וכל שכן שלא מכשילין אותו, כי הרי אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה לצדיקים בענייני מאכל אסור וכדומה, וכל שכן שלא בדבר מכוער כעריות, ועוד החמור שבעריות – אשת איש.

ועוד, הלא אמרו חז”ל (יומא לח ע”ב): מי שרוב ימיו עברו עליו בלא עבירה – שמור הוא מן השמים מן החטא לכל ימיו. ואם כן, למה משמים זימנו לו, לדוד, להכשל בחטא זה?

ועל כך באה תשובת רשב”י: כדי להורות תשובה ליחיד.

והוא, כאמור, פלא! וכי בשביל שרצה הקדוש ברוך הוא ללמדנו שמועילה תשובה, וישנה מצות התשובה, צריך היה להכשיל את דוד המלך, עליו השלום, בחטא אשת איש? שכך בכל אופן נראה מפשט הפסוקים, ואף שדרשו בתורה שבעל פה (שבת נו ע”א): כל האומר דוד חטא – טועה, (ועיין שם במהרש”א, וכן במהרש”א ע”ז דף ד’ דהמעשה היה במחשבת איסור, ובזה כן חטא דוד), אולם לרשב”י כאן במס’ ע”ז דף ד’ בסברתו זו שמביאה הגמ’ עתה, אין זה הטעם אלא כפשוטו, דגם אם נאמר שדוד חטא – טעם אחר היה לכך, שבעצם יש בו זכות על דוד יותר מכל זכות אחרת, והוא, שכפה ה’ עליו את יצרו לחטוא.

ה. חסד ורחמנות גדולה נתחסד וריחם ה’ על עמו ישראל, להכשיל ענקי עולם בחטא על מנת להורותם גודל רחמנותו בקבלת התשובה

אלא, מי כמוהו יתברך ”ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו”, ומי כמוהו יודע עד כמה אדם נתון למשברים, ועד כמה מסוכן כח הרע לייאש ולהפיל את האדם מכל מדריגותיו, רק מכח חלישות דעת שיבואנו כתוצאה מהחטא.

לכן החליטה חכמתו יתברך לעשות עמנו חסד גדול על חשבון כשלונו של דוד המלך ע”ה, שכלל אינו ראוי לאותו חטא, כלשון רשב”י: ”לא היה ראוי לאותו חטא”, וכביכול להכשילו בחטא נורא זה כדי ללמדנו: אין יאוש – יש תשובה.

ובאמת, מי לא יתחזק מדוד המלך, עליו השלום. מלך ישראל, בחיר ה’, נמשח על ידי שמואל הנביא, רוח הקודש שורה עליו, ראש הסנהדרין, מוקף סביבו בחכמי וגיבורי ישראל, כל עיני ישראל נשואות אליו, וכולם אומרים עליו: מקודש, מקודש. עד שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויק”ר כ, א)על הפסוק: ”וטוב רואי” – כל מי שהיה רואה את דוד המלך, היה שב לתלמודו. ופתאום נפילה כזו נוראה – חטא אשת איש! איך מעתה ישא פניו לעמו, לשריו ולחכמיו, וגם לאחר שלימדונו חז”ל: כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה וכו’. אבל סוף סוף לזות השפתיים וחלישות הדעת היו בהם כדי לשבור לגמרי, וכמו שמובא בחז”ל (שבת ל ע”א), שאכן ניצלו שונאיו של דוד מקרה זה והיו מקנטרין אותו, באומרם לו שאין לו חלק לעולם הבא. וכשבנה שלמה המלך, עליו השלום, את בית המקדש, ולא נפתחו השערים, עד שביקש שייפתחו בזכות אביו דוד ונפתחו – אז נהפכו פני שונאיו של דוד כשולי הקדירה. אולם דוד המלך מתוודה בגלוי במזמור נ”א: ”בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע”, ”כי עווני אגיד אדאג מחטאתי”, ”וחטאתי נגדי תמיד”, ועושה תשובה גדולה, כמובא בחז”ל (סנהדרין קז ע”א): שישה חודשים נצטרע דוד, ושנים רבות נסתלקה ממנו רוח הקודש, והיה מתענה כנאמר: ”ברכי כשלו מצום ובשרי כחש משמן”, והיה טובל פתו בדמעותיו, וזה היה מאכלו, כנאמר: ”כי אפר כלחם אכלתי, ושקווי בבכי מסכתי”. וחזר למעלתו הראשונה להיות משיח ה’.

וזאת ראה הקב”ה – שכדאי שיימסר אותו צדיק לכשלון כזה – על אף שלא מגיע לו כלל – מרחמנותו יתברך על כלל ישראל שיהיה להם ממי ללמוד ולהאמין, שאפילו מחטא חמור כאשת איש יש תשובה, וגם אם נפל בכך אדם גדול וענק כמשיח ה’ – יכול בתשובתו לחזור למעמדו הראשון.

(בים דרך -אמונה ובטחון)