ארכיון הקטגוריה: מאמרים

פרשת ויגש

”וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות ויאמר אליהם מרגלים אתם (מב, ז,)

א. הנהגת יוסף בהתנכרותו לאחיו

יש להתבונן הרבה בהנהגת ההתנכרות של יוסף לאחיו, דהוא לכאורה מאד תמוה, לשם מה עשה זאת יוסף?

הרי זה ברור שלנקמה חלילה לא נתכוון יוסף, שהרי אם לנקום מהם יכל להענישם תיכף ולא למשוך הדבר ולהטרידם בהלוך ושוב, ובפרט שסופו הוכיח על תחילתו שלא היתה לו כוונה לנקמה, שהרי בסוף כשנתוודע להם ניחמם ודיבר על ליבם, הושיבם בארץ גושן מיטב הארץ, ומעדות פסוקי התורה משמע שלא היה בלבו כלום עליהם על שמכרוהו, וכפי שאמר להם: ”ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על ליבם”, וכמובא עוד בחז”ל שלא נתייחד יוסף עם אביו כל אותם שנים שהיה יעקב במצרים, כדי שלא יבוא לשואלו על דבר מכירתו, ואם כן מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר?

ועוד מובא במדרש רבה על הפסוק: ”ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם”, אמר רבי יצחק ”לעיניהם אסרו, כיון שיצאו להם, היה מאכילו ומשקו ומרחיצו וסכו”. אם כן מוכח מכאן, ששום פעולה מפעולות יוסף הנראות כנקמה, לא היתה בהם שום נקמה חלילה אלא כלפי חוץ, ובכן מה היתה כוונתו בזה?

   

ב. כוונת יוסף היתה לשחזר בפניהם את מעשיהם במכירתו, על מנת שיבואו לחשבון הנפש

ונראה בהבנת ענין זה הוא, כי יוסף נתכוון להביאם לתשובה גמורה, ובפרט שמצידם לא עשו תשובה על כך, ונבאר בסייעתא דשמיא, היאך נהג בהם מידה כנגד מידה ממש בכל אשר נהגו הם.

ידע יוסף כי חטאם של אחיו כלפיו קשה הוא מאד, ומידת הדין עלולה לפגוע בהם בתכלית הקושי לשעתו ולדורות, כי עם כל טענותיהם עליו טעו טעות גדולה במכירתו, ובפרט שעונש האמור לפשע של בין אדם לחבירו גם אם יצא תועלת בסופו, וגם אם המכוון בצער חבירו מכוון הוא לשם שמים – נענש, וכדמצינו לגבי פנינה (פסיקתא רבתי מד, ז-ח) שנתכוונה לשם שמים ונענשה שעל כל בן שילדה חנה כנגדו קברה פנינה ב’ בנים, וכנאמר (שמואל-א’ ב, ה): ”עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה”, ולכך ראה והתבונן יוסף, מה ניתן לעשות כדי להמתיק מידת הדין מעל אחיו, ובפרט שעברו מאז מכירתו למעלה מ – 20 שנה, שלאחר זמן רב כ”כ כבר נשכח מהאדם לעשות חשבון נפש עם עצמו על מעשה שעבר עליו זמן רב כ”כ.

ונתבונן הכיצד ראה לגרום להביאם לתשובת המשקל ממש כנגד מה שציערוהו, והיאך כל הנהגתו עמהם היתה כדי לצייר להם את אותו ציור חטאם כדי שישובו עליו.

   

ג. ”ויתנכר אליהם ויאמר אליהם מרגלים אתם”, להזכירם על מעשיהם שהתנכרו לאחיהם בעוון שהאשימוהו למרגל עליהם, המעביר לאביהם הלשנה על מעשיהם

מיד כשראה יוסף את אחיו נאמר (מב, ז): ”וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם” – כנגד מה שהתנכרו אחיו אליו, ”וידבר אתם קשות, ויאמר אליהם מרגלים אתם” – האשימם בפשע מרגלים, כדי להביאם לאותה סיבה שגרמה להם לשנאותו, שהרי הוא העביר מעשיהם לאביו וכביכול היה כמרגל עליהם לראות מעשיהם ולהוציא דיבה ולהביאה לאביהם, וזו היתה הסיבה שגרמה להם לשנאותו, אם כן רצה שבאותה סיבה יצטערו שוב ויסבלו סבל גדול בהאשמה שיאשימם כמרגלים, ובצער גדול זה שציערם באשמה זו להחשיבם כמרגלים, יתנו לב להזכר בחטאם שהחשיבוהו ליוסף אחיהם כמרגל, כדי שיתנו לב לשוב, ויכופר להם על חטאם שחטאו נגדו בעבור ריגולו שריגל עליהם לאביו ושטמוהו על כך.

ובהכרח הוא לומר שלא נתכוון לצערם, שהרי אם נתכוון לצערם בהאשמת ריגול היה לו לשופטם כדין מרגלים למיתה, ולפחות לאוסרם ולענותם בחקירות וכדומה כמשפט הנאשם בריגול.

   

ד. לא שמע בהתחננם אליו להזכירם שלא שמעו לתחנוני אחיהם

וכן כשהתחננו אליו לאמר: ”לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל וגו’ ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות”, לא שעה לתחנוניהם כשם שלא שעו המה לתחנוניו.

   

ה. דרש מהם להביא את בנימין להעירם שנתגלגלה חובה על ידם ליטול את בנימין מאביהם, על כי חייבים המה בנטילת יוסף מאביהם, ומגלגלים חובה על ידי חייב

ובזה יובן עוד כשאמרו ”שנים עשר עבדיך אחים אנחנו וגו’ והנה הקטן את אבינו”, עונה להם יוסף: ”הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם, בזאת תבחנו חי פרעה את תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה, אם כנים אתם וגו’ ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו ויעשו כן”.

בכאן נתכוון יוסף להביאם למחשבה של חרטה, שהנה יתבוננו מה פתאום נתגלגלה עלינו זה עתה גזירה זו לבא לפני אבינו וליטול ממנו את בנימין אשר נפשו קשורה בנפשו, ואז מיד יבואו לחשבון, זהו בעוון שחטאנו מתחילה לגזול מאבינו את יוסף, והנה כנגד זה שחטאנו, נתגלגל עלינו עוון דומה זה ליטול גם את בנימין מאבינו כענין מגלגלים חובה על ידי חייב, ונתגלגלה חובה זו על ידינו אחר שהיינו כבר חייבים בענין הדומה לו מקודם, ובזה יתעוררו לפשפש במעשיהם, שהרי יכלה השגחה לסבב שלא יצטרכו לכל זה.

   

ו. האחים מבינים הרמז ואז פורש יוסף ובוכה

ואכן אז מיד הבינו את החשבון הזה שנעשה להם, וכנאמר מיד בפסוק שלאחריו: ”ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באת עלינו הצרה הזאת וגו’ וגם דמו הנה נדרש”, ולכאורה מהו ”על כן” מה סיבה יש כאן? אלא אמרו: ”על כן באת עלינו הצרה הזאת”, כי מיד קשרו בחשבון פשוט שגזירה זו ליטול את בנימין מאביהם ולצער את אביהם שוב נגזר עליהם בעבור שגזלו ממנו פעם את יוסף, לכך נענשו בצער זה לבוא שוב לאביהם ולבקש את בנימין, ואף שבכך יראו בצערו הגדול של אביהם ויקשה עליהם מאד.

והראיה לכך שכוונתו של יוסף היתה להביאם לחרטה, שהנה לאחר ששמע יוסף את שיחתם בחשבון נפשם שעושים המה, נאמר מיד: ”ויסב מעליהם ויבך”, ופירש”י: ”ויבך” – לפי ששמע שהיו מתחרטים”, ומאחר שזו היתה כוונתו שיתחרטו, וראה שאכן הבינו המכוון והתחרטו – בכה, כי נכמרו רחמיו עליהם אחר שראה שהתחרטו.

וכדי שיבואו לחשבון נפש עמוק יותר נטל לעיניהם את שמעון, וכמו שפירש”י לפי שהוא זה שאמר: ”השליכוהו לבור”, והוא זה שאמר ללוי: ”הנה בעל החלומות הלזה בא”, ולכך אסר את שמעון לעיניהם לחזק הענין שבאת עליהם צרה זו בגלל עוונם, והנה שמעון שהיה הגורם בעיקר לעוון זה נאסר לעיניהם.

מספר בים דרך מאמר א’

פרשת ויקהל

אל תבקשי כלום מהשכנים אני מעדיף לצום בשבת

 

(פל”ה פ”ג)
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.

כידוע הסבירו בזוהר הקדוש שזה נאמר על מי שלא שולט על הכעס שלו, ומבעיר את אש הגהינם שתבער בו. ולכן כולנו צריכים להתחזק ולא להבעיר אש בשבת שזה הכעס, וכמובן שכל השבוע אסור לכעוס אלא שבשבת זה הרבה יותר חמור שכשכועס האדם נשמתו בורחת ממנו ושורה במקומה צד אחר ההיפך מהקדושה, ובשבת יש לך עוד נשמה יתירה ואם זה מסתלק ממך זה כפול ומכופל.

והרמב”ן באיגרתו כותב תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת ובזה תינצל מן הכעס שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם, וכאשר תינצל מן הכעס תעלה על ליבך מדת הענווה שהיא מדה טובה מכל המידות טובות.

ומעשה בזמן הבעש”ט באדם שהיה כורך ספרים ושמו שבתאי ופרנסתו היתה בשפע גדול, אלא שלא לעולם חוסן והאיש נעשה קצת זקן וידיו החלו לרעוד והעבודה כמעט ופסקה לגמרי עד שלאט לאט ירד מנכסיו והחל למכור מחפצי הבית היקרים, והגיע למצב שפת לחם כבר לא בנמצא ואין גם מה למכור בבית. והנה הגיע יום ששי ובבית אין כלום, אמר הבעל לאשתו עלינו נאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ולכן אני מבקש ממך אל תבקשי כלום מהשכנים אני מעדיף לא לאכול כלום בשבת מאשר להיזקק לבשר ודם.

והאשה הסכימה כמובן, והבעל כבר פנה לבית הכנסת כמה שעות לפני זמן התפילה ואשתו החלה להתפלל ולבכות לבורא עולם ואמרה – רבונו של עולם, אם זה לא היה שבת לא איכפת לי אבל עכשיו השבת עומדת להיכנס איזה מין שבת זו בלי קידוש ונרות שבת וחלות ודגים אנא רבון העולמים אתה כל יכול תעזור לנו, ואחר שהתפללה החלה לחפש בבית אולי תמצא משהו ששוה שעדיין לא מכרו.

ובאמת הקב”ה ענה לתפילתה והיא מצאה חולצה ישנה שלהם שהכפתורים מזהב ומיד הלכה ומכרה את זה לצורף וקיבלה סכום כסף גדול מאוד וקנתה הכל מוכן הביתה. ובעלה התעכב קצת אחרי התפילה ואחר כך בא הביתה והנה הוא רואה מרחוק אור דולק בביתו וחשב שכנראה אשתו לא עמדה בנסיון וביקשה מאת השכנים צרכי שבת ונרות.

והצטער בלבו אבל אמר לא אצעק עליה ולא אצער אותה ונכנס הבית והריח את כל התבשילים וראה את המפה החדשה וחשב בליבו עדיין שכל זה מהשכנים, ואמר לאשתו שבת שלום בשפה רפה והחל באמירת שלום עליכם עד שהגיע לקידוש ורצה להתחיל לקדש, אבל כאן אשתו עצרה אותו ואמרה לו למה אתה לא שואל מאיפה כל זה אתה יודע שלא היה לנו כלום בביתנו? אני יודע שזה מהשכנים ולא רציתי לצער אותך שעברת על דברי ולכן לא שאלתי.

מי אמר לך שזה מהשכנים, מה פתאום, אתה זוכר את החולצה עם כפתורי הזהב מצאתי אותה ומכרתי את הכפתורים, וכל מה שאתה רואה לך הוא כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וכשמוע הבעל את אשתו שכלום לא מהשכנים שמח שמחה גדולה מאד ואמר לאשתו שימחת אותי מאד ואני רוצה לעשות איתך ריקוד מסביב לשולחן, וכן כל משך הסעודה כל פעם הבעל קם ועשה ריקוד עם אשתו מסביב לשולחן.

ובשולחנו של הבעש”ט בליל שבת ראו אותו כל התלמידים מדי פעם צוחק ושמח מאוד. ובמוצאי שבת קודש הבעש”ט נוסע עם עשרה מתלמידיו לביתו של שבתאי כורך הספרים ונכנסו פנימה ושאל הבעש”ט את שבתאי אמור נא לי איך נהגת אתמול בלילה, כבוד הרב פשוט אשתי שימחה אותי ועשינו ריקוד מסביב לשולחן, אם זה אסור לא ידעתי, אני מוכן לקבל עלי כל מה שיגיד הרב, אמר לו הרב תדע לך אתמול ששימחת את אשתך ורקדת עמה כל מלאכי השרת רקדו עמכם למעלה ובזכות זה ששימחת אותה אתם תזכו השנה לבן שיאיר את העולם וכן היה שנולד להם בן צדיק יסוד עולם.

(ובחרת בחיים – על פרשיות השבוע)

מה דין קולמוס מנירוסטה? והאם ניתן לכתוב בו לכתחילה?

Logo Design by FlamingText.com

הפסיקה של הרב שלמה מועלם שליט"א והסכמת הרב מאזוז: שאף על פי שמעיקר הדין מותר לכתוב בקולמוס של ברזל , לכתחילה לא משנים ממנהג הסופרים לכתוב בקולמוס של קנה או נוצה ולגבי כתיבה בקולמוס מנירוסטה מותר אפילו לכתחילה מפני שהנירוסטה לא ברזל ופנים חדשות באו לכאן לאחר עיון ביריעות שלמה כרך ג' קונטרס הגהה כהלכתה ביריעות שלמה כרך ב' פרק ד ניתן לראות שהרב מועלם מתיר לכתחילה שימוש בקולמוס מזהב כסף נירוסטה ופלסטיק ולגבי קולמוס מנירוסטה הרב מועלם בכרך ב' "קונטרס הגהה כהלכתה" מביא את טענות האוסרים ודוחה אותן. אם איני טועה , טענות האוסרים הן: חשש לחקיקה ומשום "לא תניף עליהן ברזל" הרב מועלם טוען כנגד שנירוסטה שונה בהרכבה הכימי מברזל , אינה נמשכת למגנט וכו' ולכן היא בבחינת "פנים חדשות" ובכך לשיטתו דוחה את הטענה של "לא תניף". כמו כן מצטט את דבריו של המהר"ם זבארו זצ"ל ממגורשי ספרד שכותב שנראה לו שאין כל חשש לכתוב בציפורן ברזל. ולסיכום מביא הרב מועלם את הסכמתו של הרב מאזוז לכך שמותר להשתמש לכתחילה בקולמוס מנירוסטה ובפרט לאור דבריו של המהר"ם זבארו זצ"ל.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------

בפסיקת הסת"ם לסופרים הכותבים לזכות את כלל עם ישראל, וכמובן לאחר שהסת"ם שכתבו יצאו כבר מתחת ידיהם ועברו לסוחר ולחנות ממכר או למי שרכש אותם, ואנו הסופרים לא יודעים מי הרוכש ולפי איזה שיטת פוסקים בעניין היה מעדיף ללכת ולסמוך, האם על שיטת הרב שלמה מועלם שליט"א והסכמת הרב מאזוז שליט"א בעניין זה? או לפי שיטת שאר הפוסקים בעניין זה, כגון: הרב יעקב מאיר שטרן שליט"א גדול פוסקי הסת"ם בדורינו בעל ספר 'משנת הסופר' או בעל ספר כתרי אותיות א' ב' וכן ספר קדושת השם הרב ברוך כחלון שליט"א מבני ברק או בעל המפה רבינו הרב משה איסרליש הרמ"א זכותו יגן עלינו אמן. שכאשר עברו לכתוב מקנה לנוצה, התיר את הנוצה אך לא את הברזל כשהוא עושה הבדלים ביניהם לצד האיסור לכתוב בברזל ועד כמה שהנוצה מותרת. ומה עוד שהרב שלמה מועלם שליט"א לא התיר בשל ברזל לכתחילה, אלא בשל נירוסטה, ומה שכבוד תורתו אומר שהנירוסטה פנים חדשות אכן כן אך הפנים החדשות הם עים קלסתר פניו של הברזל שהוא האבא של הנירוסטה. בצעירותי למדתי בבית הספר המקצועי במגמת מסגרות מכנית וקיבלתי בסוף תעודת מקצוע ויש לי ידע רב בנושא. ואני אומר על פי ידיעתי מקרוב: שהנירוסטה היא מין סגסוגת של ברזל, לקחו עפרות ברזל וערבבו בהן חומרים אחרים של מתכות אצילות שאינן מקבלות חלודה, ואת המוטיב הזה הגבירו בסגסוגת, ולכן אינה מחלידה ולא מקבלת מגנט, אך זה לא אומר שהנירוסטה אינה מתכלה בטבע, הרי כל חומר יש לו את אופי ההתכלות שלו שבסופו של דבר נרקב מתפורר ומתכלה והקרבון הזה ניקרא בלע"ז: 'קורוזיה' ולכן הקורוזיה של הברזל היא חומה ושל הנחושת היא ירוקה ושל האלומיניום היא לבנה ושל הנירוסטה היא נקודות לבנות. ומה עוד שאת הסכינים והחרבות המשובחים ביותר מזה כמה דורות מאז שגילו את הנירוסטה, והחלו לייצר כלי נשק הרסניים ובלתי מחלידים סכינים וחרבות, כמובן כמו בכל דבר גילוי הנירוסטה היה עבור חפצים שרצו שלא יחלידו כשהם ניצבים תחת כיפת השמים אך לאחר מכן השתמשו בהם לחרבות וסכינים מהמשובחים ביותר עד היום וכיום אלה הסכינים הטובים ביותר של הקצבים והחרבות וכל סוג של סכין כמעט, האם זה לא נקרא כלי המקצר את החיים שבעצם זהו הטעם של האיסור לכתוב בו ולאו דווקא מפני שהוא חוקק או חורט זה עוד נספח והרב שלמה מועלם שליט"א עשה לימוד המורכב על הטעם של החקיקה אך אסור לנו להתעלם מהטעם הראשי רבותי "שלא יבוא המקצר על המאריך". ליקטתי כאן עבורכם מקורות מסויימים להסטוריה של הנירוסטה הניקראת: 'פלדת אלחלד' אנא עיינו ותחכימו.
העמידות לשיתוך של סגסוגות ברזל-כרום הוכרה לראשונה ב-1821 על-ידי המטלורג הצרפתי פייר ברתייר (Pierre Berthier), אשר צפה בעמידותם בפני חומצות והציע להשתמש בהם בתעשיית הסכו"ם. אולם למטלורגים של המאה ה-19 לא הייתה הטכנולוגיה הנדרשת ליצירת הצירוף של ריכוז כרום גבוה עם ריכוז פחמן נמוך המיושם בייצור פלדת אל-חלד בימינו, וסגסוגות הברזל-כרום שהם הצליחו לייצר היו פריכות מכדי להיות בעלות ערך שימושי. השיפור החל בשנות ה-90 המאוחרות של המאה ה-19, כאשר הנס גולדשמידט (Hans Goldschmidt) הגרמני פיתח תהליך של חיזור אלומינותרמי לייצור כרום נקי מפחמן. בין השנים 1904 ל-1911 ייצרו כמה חוקרים, שהבולט ביניהם היה ליאון גולט (Leon Guillet) הצרפתי, סגסוגות שהיו נחשבות בימינו לפלדת אל-חלד. ב-1911 פרסם פיליפ מונארץ (Philip Monnartz) הגרמני דו"ח על הקשר בין אחוז הכרום בסגסוגת לבין עמידותה בפני שיתוך. לוח הזיכרון להארי ברירלי על בנין מעבדות בראון-פירת' בעיר שפילדהארי ברירלי (Harry Brearley) ממעבדות המחקר "בראון-פירת'" (Brown-Firth) שבעיר שפילד באנגליה נחשב כ"אבי פלדת האל-חלד". בשנת 1913, כאשר ניסה לייצר סגסוגת עמידה בשיתוך לייצור קני תותחים, גילה תהליך לייצור פלדת אל-חלד מרטנסיטית (martensitic – כינוי לסגסוגת ברזל בעלת פחות מאחוז אחד של פחמן), ואף תיעש את התהליך. בו זמנית במפעלי קרופ בגרמניה היו התפתחויות דומות, שם אדוארד מאורר (Eduard Maurer) ובנו שטראוס (Benno Strauss) פיתחו סגסוגת אל-חלד אוסטניטית (austenitic – כינוי לסגסוגת ברזל-פחמן שאינה מגנטית) שבה 21% כרום ו-7% ניקל. גם בארצות הברית באותה תקופה החלו קריסטיאן דנציזן (Christian Dantsizen) ופרדריק בקט (Frederick Becket) בייצור תעשייתי של פלדת אל-חלד.

אליהו...