ארכיון הקטגוריה: פרשת השבוע

פרשת במדבר

פרשת במדבר

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר: אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן: וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם:

על השאלה מדוע נאמר: "ואלה תולדות אהרון ומשה", כאשר למעשה מוזכרים רק בני אהרון, כתב רש"י לבאר: "אינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה, לפי שלימדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו". אך על זה יש לשאול: הרי משה רבינו לימד תורה את כל עם ישראל, א"כ מדוע רק על בני אהרון נאמר: "כאילו ילדו"? ועוד, מדוע נאמר: ביום דיבר ה' את משה בהר סיני, שהיה זה ביום מתן תורה, ואז משה עדיין לא לימד תורה, אלא רק אחרי שירד מהר סיני שהיה זה לאחר ארבעים יום, ואם אז עדיין לא לימד, מדוע מאז נחשב "כאילו ילדו"?

וכן קשה, מדוע דווקא כאן מוזכר עניין מיתת נדב ואביהוא? ומדוע נאמר פעמיים "בני אהרון"?

המקור לדברי רש"י הוא הגמרא במסכת סנהדרין (דף יט:), שם נאמר: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר: "ואלה תולדת אהרן ומשה", וכתיב: "ואלה שמות בני אהרן", לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו". אולם בגמרא שם (בדף צט:) נאמר: "אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן".

ויש להבין, מדוע ר' יונתן אמר: "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", ולמד זאת מהפרשה שלנו, ואילו ריש לקיש אמר: "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו", ולמד זאת מהפסוק בבראשית "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (המדבר על אברהם ושרה שהיו מגיירים את הבריות ומכניסים אותם תחת כנפי השכינה)? ומה ההבדל בין ילדו ובין עשאו?

דבר ברור הוא, שלא יתכן לומר שהמלמד את בן חברו חשבון או מקצוע, נחשב כאילו ילדו, אפילו אם יוכל להתפרנס מכך כל ימי חייו. רק על לימוד התורה נאמר דבר זה, "כאילו ילדו". והביאור בזה הוא שכל שאר החכמות אפילו אם הן חשובות, סוף סוף, הן בגדר של ידיעה בעלמא, והלומד לא משתנה במהותו ובפנימיותו כלל, אולם התורה הקדושה היא מציאות אחרת, התורה יוצרת "אדם חדש" ומשנה אותו ואת כל מציאותו מן הקצה אל הקצה.

את הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן", אונקלוס תירגם: "וְיָת נַפְשָׁתָא דְּשַׁעֲבִּידוּ לְאוֹרַיְתָא בְחָרָן", ונראה שאין הכוונה שאברהם אבינו לימד אותם תורה, משום שהתורה עדיין לא ניתנה, אלא אברהם אבינו שיעבד אותם לדרכי התורה, כלומר, הוא לימד אותם את האמונה בה' יתברך וקיום שבע מצוות בני נח, שאלו יסודות הדת וזו התכלית ובזה מובדל האדם מן הבהמה, ונעשה אדם.

נראה לומר שלריש לקיש היה בזה ניסיון אישי, בגמרא מסופר: ר' יוחנן רחץ בנהר הירדן, ריש לקיש שבאותה תקופה היה ראש הליסטים, ראה אותו מרחוק וחשב שהוא אשה, הוא קפץ מהגדה למרחק רב, עד היכן שר' יוחנן היה. אמר לו ר' יוחנן: "כמה יפה כוחך לסבול עול תורה!", אמר לו ריש לקיש: "היופי שלך ראוי לנשים". אמר לו ר' יוחנן: "אם תחזור בתשובה שלמה, אתן לך את אחותי, שהיא יותר יפה ממני". ריש לקיש קיבל על עצמו לחזור בתשובה וללמוד תורה. הוא רצה לחזור לקחת את בגדיו, אך לא יכול היה לקפוץ כבראשונה, כי מאחר שקיבל עליו עול תורה, תשש כוחו. ר' יוחנן היה לומד איתו תורה וריש לקיש נעשה לאחד מגדולי הדור.

ממעשה זה רואים, שאף טרם שריש לקיש למד תורה, ע"י עצם קבלת עול התורה בלבד, כבר נהפך ריש לקיש להיות איש אחר לגמרי ממה שהיה, ובכך שר' יוחנן שיעבד אותו לתורה, כבר היה נחשב "כאילו עשאו", וזאת ידע ריש לקיש.

דבר זה של "שיעבוד לתורה" היה אף קודם מתן תורה, אך לאחר מתן תורה התחדש דבר נוסף, ש"כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו", והכוונה בזה ללימוד התורה ממש כמו שמשה רבינו לימד את בני ישראל, וזה היה רק לאחר מתן תורה (אף שאבותינו הקדושים למדו תורה לפני שניתנה), כי רק אז לימוד התורה היה בגדר של חובה. על לימוד התורה נאמר במשנה: "אבדת אביו ואבדת רבו – של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". אם אביו שהביאו לעולם הזה נקרא מולידו, כל שכן שרבו שלימדו תורה ומביאו לחיי העולם הבא יקרא "כאילו מולידו". זה היה השלב השני אצל ריש לקיש, כי בתחילה עשאו ר' יוחנן מליסטים לבן אדם, ע"י קבלת עול תורה, ולאחר מכן ר' יוחנן לימד אותו תורה ועשאו לגברא רבה וכאילו הולידו.

בזמן מתן תורה כאשר עם ישראל אמרו כאחד: "נעשה ונשמע", כבר אז קיבלו על עצמם עול תורה, ונחשב למשה שכאילו עשאם, אולם כאשר קיבלו את התורה הקדושה, אז נוצרה המציאות של לימוד התורה בגדר של חיוב, שזה במדרגה הרבה יותר גבוהה ונחשב המלמד "כאילו ילדו" לתלמיד. א"כ מה שכתוב כאן: "אלה תולדות אהרון ומשה", מתי נהיה לתולדות אהרון ומשה? "ביום דיבר ה' אל משה בהר סיני", כשנהיה מושג של "תורה" ממש, אז היתה יכולה להתהוות מציאות של כל המלמדו תורה כאילו ילדו.

לימוד זה של "כאילו ילדו", נאמר דווקא על בני אהרון, כי אצלם יש חידוש מיוחד. במשנה שם נאמר: "אבדת אביו ואבדת רבו – של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם – של אביו קודמת". וכן הדין אם: "היה אביו ורבו בבית השבי – פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ואם אביו חכם – פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו". וכן נפסק ב'שולחן ערוך', וכתב הרמ"א שאם אביו חכם הוא קודם אף אם אינו שקול בחכמה כרבו. אולם כל זה הוא דווקא אם אביו אינו תלמידו של אותו רב, כי א"כ אזי שניהם חייבים בכבוד אותו רב ואז אין דין להקדים את אביו, אף אם הוא חכם.

בני אהרון, היו חייבים בכבוד אביהם, שגם היה מולידם וגם לימד אותם תורה, אף שלא היה רבם המובהק, וכמו שנאמר בגמרא: "תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן וכו'… נסתלק משה, ושנה להן אהרן פירקן. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן".

נמצא, שאע"פ שהיה עיקר לימודם של בני אהרון מפי משה, מ"מ, גם אהרון היה רבם, אע"פ שלא היה רבם המובהק.

על שאר העם שלא למדו תורה מאביהם, אין צורך לומר שמשה שלימדם תורה "כאילו ילדם", החידוש הגדול הוא דווקא בבני אהרון, שהיה מקום לומר שמכיוון שהם לומדים תורה גם מאהרון אביהם, לא יחשב כאילו משה ילדם. לכן התורה היתה צריכה לומר, שגם אצלם נאמר כאילו משה ילדם, כי משה רבינו לימד תורה גם את אהרון אביהם והיה לו לרבו המובהק, וגם הם וגם אהרון אביהם חייבים בכבודו, ולכן משה כאילו ילדם.

לגבי מיתת נדב ואביהו, נאמר בתורה: "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא", ודרשו חז"ל: "אין השמדה, אלא כילוי בנים, כדאמר: "ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת", כיון שהתפלל משה מתו שנים ונשתיירו שנים". וכן פירש שם רש"י: "הועילה תפילתו לכפר מחצה ומתו שנים ונשתיירו שנים". מכאן משמע שנדב ואביהוא מתו בגלל חטאו של אהרון אביהם.

אולם בגמרא נאמר: "תניא ר' אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן, עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש? "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח", אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט". מכאן משמע שבני אהרון מתו בגלל עוונם. וצריך להבין את הסתירה, האם מתו בגלל עוונם או בגלל עוון אביהם? ולמה התוספת בגמרא משה רבן, וכי לא ידענו שמשה רבינו היה גם רבם של בני אהרון?

בספר 'ברית שלום' כתב ליישב, שבני אהרון היו צריכים למות בגלל שנגזר על אהרון אביהם כילוי בנים, אבל כיון שמשה רבינו לימד אותם תורה, ומעלה עליו הכתוב כאילו ילדם, א"כ, עתה הם אינם נחשבים לבניו של אהרון בלבד, אלא "תולדות אהרון ומשה". וא"כ היה ראוי שהגזרה כולה תתבטל, כי על משה לא נגזר כילוי בנים. אולם הם הורו הלכה בפני משה רבן, ולא נהגו בו כבוד כמו שתלמיד צריך לנהוג ברבו, ובכך גילו דעתם שאין הוא רבם, וא"כ כעת הם בניו של אהרון בלבד, ולכן מתו, כי על אהרון נגזר כילוי בנים. לכן התורה הדגישה ואמרה "בני אהרון", לרמז שכל גזירת מיתתם היתה בכך שהם היו בניו של אהרון, ולא החזיקו את עצמם גם כבניו של משה, ולכן גם הדגש בגמרא, "שהורו הלכה בפני משה רבן".

(באר יעקב על התורה)

פרשת כי תשא

פרשת כי תשא – מאמר: לקחי מעידת העגל

א. עוון העגל

בפרשה זו קוראים אנו על מעידתם הנוראה של עם ישראל בעוון העגל – עוון עבודה זרה החמור שבחמורות, עד שגרם שיבור הלוחות, כאומר אין עם ישראל ראוי לתורה, וראויים הם לטרוף בפניהם את קדושת הלוחות. והתמיהה מפורסמת, מדוע והיאך הגיעו עם ישראל לירידה שכזו ממצב המרומם ביותר שהיו אז לאחר הגילוי פנים וההארה מהבורא אליהם?

ומאידך יש להבין פליאה נוספת, לא מצינו בכל התורה תיאור קרבת ה' לעמו ולמשה עבדו, כמבואר כאן בפרשתנו בסמוך ובמקביל לעוון העגל.

ונבאר:

ב. הארת פנים בגילוי מופלא דוקא לאחר חטא העגל

משה רבנו לאחר עוון העגל, מחלה פני ה' להסיר החרון אף מעמו, ומתבשר הוא: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו". וזאת עוד טרם ירד משה לראות את עוון העגל בעם ישראל ולשבר הלוחות לעיניהם, אלא עוד בהיותו בהר, וכבר שם ביצע את הצלחת הסליחה.

ומיד מתבשר משה בבשורת הכנסת עם ישראל לארץ ישראל, וכנאמר (לג, א): "לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה, ושלחתי מלאך לפניך וגרשתי את הכנעני" וגו'.

ובאותו מעמד מתחטא משה לפני הקדוש ברוך הוא כאילו והיתה אז שעת רצון הגדולה ביותר(לג, יג): ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך.

ועוד תובע הוא שאינו חפץ במלאך שילך לפני ישראל, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו, ומשיבו הקדוש ברוך הוא: "פני ילכו והניחותי לך", ופירש רש"י, כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך אלא אני בעצמי אלך.

ועוד מבקש משה: "ונפלינו אני ועמך", ובמה? "הלא בלכתך עמנו", ופירש רש"י, והוא גמרא (בברכות ז' ע"א) ביקש משה שתשרה שכינה על ישראל וניתן לו, ועוד ביקש שלא תשרה על אומות העולם וניתן לו, והוא הנאמר אחר כך: "גם את הדבר הזה אשר בקשת אעשה כי מצאת חן בעיני".

וממשיך משה לאחר עוון העגל הנורא ובסמוך לחרון אף הנורא, להתרפס לפני ה' ולבקש: "הראני נא את כבודך". ופירש רש"י: ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים, והוסיף לשאול להראות לו מראות כבודו. והתמיהה כאמור, מנין נזדמנה לו אז עת רצון כשהמדובר בסמוך לעגל?

ואז גילה לו הקדוש ברוך הוא סוד י"ג מידות של רחמים שבהם כובשים את הדין ואינם חוזרות ריקם. וכמו כן מתבקש הוא מיד לפסול שני לוחות אבנים כראשונים, כאילו ולא היה דבר מאותו חטא שבשבילו שיבר את הלוחות.

ואז ממשיך משה לבקש: "ילך נא אד-ני בקרבנו", ועונה לו השם יתברך: "הנה אנכי כרת ברית", על מה? "נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים, וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך", ופירש רש"י, כאן הבטיחם בכריתת ברית על שישרה שכינתו בתוכם דווקא ולא על אומות העולם, שזו תכלית ההטבה יותר מכל ההטבות כולם, כי ממנו מקור הברכה לכל.

ויש להתבונן, הלא דבר הוא לראות את הגילוי פנים הגדול ביותר מה' לעמו ולמשה עבדו, בסמוך לחרון אף הגדול ביותר, מה שהיה ראוי לכאורה להיות בזמן אחר שיש בו סיבה לעת רצון.

ואין לומר דהגילוי פנים היה רק לגבי משה לפי שלא חטא בעגל, שהרי מסיבת העגל היה מקום שלא להאיר פנים אף למשה, וכמובא בגמ' (ברכות לב ע"א) על הפסוק: "לך רד כי שיחת עמך", אמר רבי אלעזר: מאי "לך רד"? אמר הקב"ה למשה: לך רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשיו שישראל חטאו – אתה למה לי? וברש"י מובא: מלמד שבאותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה.

אם כן חוזרת התמיהה למקומה, שלא מצינו בכל התורה שעת רצון והתרפסות כבשעת עוון העגל.

ג. גדולה תשובה שמקרבת את הרחוקים

אם כן הרי לנו שכח התשובה להשיב את הרצון והחפץ בחוטא כאילו לא חטא. ובאמת בתורה לא נזכר מפורש שעשו תשובה, ורק ברמב"ן מובא על פסוק: "ויתנצלו בני ישראל את עדיים", ופירש: "כלי זין שחגר להם בשעת מתן תורה להנצל מכל פגע ומלאך-המוות, וקיבלו ישראל על עצמם את המיתה מרצונם בהורידם עתה עדים זה מחמת חטא העגל, וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם".

ואפשר דמכאן הוציא הרמב"ם בהלכות תשובה את מה שכתב:

התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד, אמש היה זה מובדל מה' אלוקי ישראל וכו' צועק ואינו נענה עושה מצוות וטורפין אותן בפניו וכו', והיום הוא מדובק בשכינה, שנאמר: ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולם היום. צועק ונענה מיד וכו', עושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה וכו', ולא עוד אלא שמתאווין להם, שנאמר: וערבה לה' וכו'.

זקיפה מעוון ובפרט כשהוא באופן של ירידה תלולה וחדה – לקום ולהתחדש בתשובה שלמה, ראויים הם עושיה לנשיאות ומציאת חן מאת ה' בדרגה הנעלית ביותר, ועוד יתבאר להלן.
ד. מעידת ישראל בעגל ודוד בבת שבע – להורות כחה של תשובה לרבים וליחיד

ונראה שבעצם תמיהתנו הראשונה הכיצד מעדו ישראל בעוון העגל, זוהי הרגשת הגמרא בע"ז דף ד' ע"ב: אמר רבי יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ופירש רש"י: כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו, ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהם, אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא לא אשוב – שלא יקבלני [הבורא בתשובה], אומרים צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה.

ועוד שם בגמרא: והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראויין לאותו מעשה, לא דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב: "ולבי חלל בקרבי", ולא ישראל ראויין לאותו מעשה דכתיב: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים", ופירש רש"י: בסיני נאמר, אלמא גבורים ואמיצי לבב ביראתם היו. ועוד שם בגמרא בהמשך דברי רשב"י: ואלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו ציבור אומרים להם לכו אצל ציבור. ועיין שם בהמשך הגמרא: רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על" – נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה.

ולכאורה מדרש חז"ל הוא מדרש פליאה. מגלים לנו חז"ל שבעצם לא היה מגיע לדוד המלך, עליו השלום, להכשל בחטא. ובאמת פשוט הוא: מי לנו צדיק וחסיד, בעל רוח הקודש, כדוד המלך, עליו השלום? ואיך לא ישמרוהו משמים מחטא אחר שהוא כל כך משתדל לירא את ה' ולעבדו בלבב שלם? והלא הבא ליטהר מסייעין אותו, וכל שכן שלא מכשילין אותו, כי הרי אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה לצדיקים בענייני מאכל אסור וכדומה, וכל שכן שלא בדבר מכוער כעריות, ועוד החמור שבעריות – אשת איש.

ועוד, הלא אמרו חז"ל (יומא לח ע"ב): מי שרוב ימיו עברו עליו בלא עבירה – שמור הוא מן השמים מן החטא לכל ימיו. ואם כן, למה משמים זימנו לו, לדוד, להכשל בחטא זה?

ועל כך באה תשובת רשב"י: כדי להורות תשובה ליחיד.

והוא, כאמור, פלא! וכי בשביל שרצה הקדוש ברוך הוא ללמדנו שמועילה תשובה, וישנה מצות התשובה, צריך היה להכשיל את דוד המלך, עליו השלום, בחטא אשת איש? שכך בכל אופן נראה מפשט הפסוקים, ואף שדרשו בתורה שבעל פה (שבת נו ע"א): כל האומר דוד חטא – טועה, (ועיין שם במהרש"א, וכן במהרש"א ע"ז דף ד' דהמעשה היה במחשבת איסור, ובזה כן חטא דוד), אולם לרשב"י כאן במס' ע"ז דף ד' בסברתו זו שמביאה הגמ' עתה, אין זה הטעם אלא כפשוטו, דגם אם נאמר שדוד חטא – טעם אחר היה לכך, שבעצם יש בו זכות על דוד יותר מכל זכות אחרת, והוא, שכפה ה' עליו את יצרו לחטוא.

ה. חסד ורחמנות גדולה נתחסד וריחם ה' על עמו ישראל, להכשיל ענקי עולם בחטא על מנת להורותם גודל רחמנותו בקבלת התשובה

אלא, מי כמוהו יתברך "ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו", ומי כמוהו יודע עד כמה אדם נתון למשברים, ועד כמה מסוכן כח הרע לייאש ולהפיל את האדם מכל מדריגותיו, רק מכח חלישות דעת שיבואנו כתוצאה מהחטא.

לכן החליטה חכמתו יתברך לעשות עמנו חסד גדול על חשבון כשלונו של דוד המלך ע"ה, שכלל אינו ראוי לאותו חטא, כלשון רשב"י: "לא היה ראוי לאותו חטא", וכביכול להכשילו בחטא נורא זה כדי ללמדנו: אין יאוש – יש תשובה.

ובאמת, מי לא יתחזק מדוד המלך, עליו השלום. מלך ישראל, בחיר ה', נמשח על ידי שמואל הנביא, רוח הקודש שורה עליו, ראש הסנהדרין, מוקף סביבו בחכמי וגיבורי ישראל, כל עיני ישראל נשואות אליו, וכולם אומרים עליו: מקודש, מקודש. עד שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויק"ר כ, א)על הפסוק: "וטוב רואי" – כל מי שהיה רואה את דוד המלך, היה שב לתלמודו. ופתאום נפילה כזו נוראה – חטא אשת איש! איך מעתה ישא פניו לעמו, לשריו ולחכמיו, וגם לאחר שלימדונו חז"ל: כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה וכו'. אבל סוף סוף לזות השפתיים וחלישות הדעת היו בהם כדי לשבור לגמרי, וכמו שמובא בחז"ל (שבת ל ע"א), שאכן ניצלו שונאיו של דוד מקרה זה והיו מקנטרין אותו, באומרם לו שאין לו חלק לעולם הבא. וכשבנה שלמה המלך, עליו השלום, את בית המקדש, ולא נפתחו השערים, עד שביקש שייפתחו בזכות אביו דוד ונפתחו – אז נהפכו פני שונאיו של דוד כשולי הקדירה. אולם דוד המלך מתוודה בגלוי במזמור נ"א: "בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע", "כי עווני אגיד אדאג מחטאתי", "וחטאתי נגדי תמיד", ועושה תשובה גדולה, כמובא בחז"ל (סנהדרין קז ע"א): שישה חודשים נצטרע דוד, ושנים רבות נסתלקה ממנו רוח הקודש, והיה מתענה כנאמר: "ברכי כשלו מצום ובשרי כחש משמן", והיה טובל פתו בדמעותיו, וזה היה מאכלו, כנאמר: "כי אפר כלחם אכלתי, ושקווי בבכי מסכתי". וחזר למעלתו הראשונה להיות משיח ה'.

וזאת ראה הקב"ה – שכדאי שיימסר אותו צדיק לכשלון כזה – על אף שלא מגיע לו כלל – מרחמנותו יתברך על כלל ישראל שיהיה להם ממי ללמוד ולהאמין, שאפילו מחטא חמור כאשת איש יש תשובה, וגם אם נפל בכך אדם גדול וענק כמשיח ה' – יכול בתשובתו לחזור למעמדו הראשון.

(בים דרך -אמונה ובטחון)